כמו כל דבר שחוזר על עצמו ללא שום התפתחות, גם התלונות של ראשי מערכת הביטחון נגד ראש הממשלה בנוגע להסכם השבת החטופים והחטופות הפך לטקס ריק מתוכן: הם מתדרכים, בתקשורת מפרסמים, המשפחות מזדעזעות, הציבור הרחב נותר מחוץ למחאה ולכן גם נתניהו כבר לא ממש מתאמץ להכחיש. מהנזיפות שהטיח בשר הביטחון (שאותו הוא כנראה מתכוון לבעוט), בראש השב"כ והרמטכ"ל (שגם בנוגע אליהם יש תוכניות) ובראש המוסד (שלא ירגיש בנוח מדי), נדמה שנתניהו אפילו די גאה בעמידה על רגליו האחוריות. בהינתן מה שיודעים עליו, לא מופרך להניח שהוא לחלוטין מאמין שהגורל שם אותו בנעליים של וינסטון צ'רצ'יל ואילו יואב גלנט, רונן בר, הרצי הלוי, דדי ברנע וכל היתר רוצים להיכנס למו"מ עם הנאצים.
כל זה רק הופך את החיסול של איסמעיל הנייה בלב טהרן לרגע מכונן, שכן הוא שומט את הקרקע המוסרית מתחת לרגליים של המערכת שכביכול דוחפת בכל הכוח להפסקת אש, אך במקביל תיכננה והוציאה לפועל (לפי פרסומים זרים) מבצע שבינתיים התועלת היחידה שלו היא הבאת ישראל לסף מלחמה אזורית, שבה צבא מותש, עייף, פצוע וחסר יידרש לנצח. וזה עוד לפני שמדברים על הכנסתה של מדינה שלמה לפאניקה מוחלטת ואילו אף גורם רשמי לא מדבר עם הציבור כמו היו אנשים בוגרים שחייהם בסכנה. בעצם, את זה אפשר להבין: אנשים בוגרים לא אמורים לאפשר מציאות כזאת לאורך כמעט שנה, אבל ישראל היא כידוע מלכוד 22 - מקום שבו כל שאיפה לשפיות בעצם מעידה על אובדנה.
בעוד פרשני ביטחון שותים בצמא פרטים מציתי דמיון על החיסול ומתווכחים אקדמית אם הוא מעכב את המו"מ לטווח קצר או ארוך (החטופים והחטופות מן הסתם עוקבים בעניין), מה שברור הוא שהמערכת עצמה נקלעה לסחרור: מחד היא מנסה לשכנע שנתניהו הוא המכשול בפני הסכם ומאידך לא רוקעת ברגליים מול מהלכים שגורמים גם לנשיא ארה"ב לתהות וואט דה פאק. מצד אחד מדקלמים את שירת "נתניהו לא רוצה עסקה" ומצד שני די ברור שהם שותפים לחדוות סימון האיקסים, מתוך מה שנראה כמו תפיסה כמעט ילדותית של "שיקום ההרתעה", שמעלה חשד שמדובר יותר בשיקום האגו. למרבה הצער - אך לא למרבה ההפתעה - התקשורת מאמצת ברובה את הגישה הזאת, בין אם מהערצה ביטחוניסטית, פופוליזם פטריוטי או גם וגם.
כשרואים הורים מבוהלים מנסים להסביר לילדים וילדות למה הקיץ שלהם נדפק עוד יותר (וחשוב להבהיר: מלחמה אזורית פירושה גם השלכות קשות), מבינים עד כמה הממסד הביטחוני לא רק נעדר חשיבה אסטרטגית, אלא שהוא מיושר לגמרי עם נתניהו ורוב הקבינט והממשלה שלו בהתעלמות מ"החיים עצמם".
לא פלא, אם כן, שכבר אין ממש קונים לסחורת ה"נתניהו לא רוצה עסקה": אלו שחיסלו את הנייה אולי חסכו מאיתנו עוד ארכי-מחבל, אבל נתנו לנתניהו תירוץ מצוין להמשיך במדיניות הדווקאנית שהם כביכול מתנגדים לה ועל הדרך לעלוב בהם שהם "רופסים". האמת? אולי הוא לא כל כך טועה.
החיסול של הנייה שומט את הקרקע המוסרית מתחת לרגלי המערכת שכביכול דוחפת להפסקת אש, אך במקביל (על פי פרסומים זרים) מביאה את ישראל לסף מלחמה אזורית כשהצבא שלה מותש ופצוע