דווקא במרינה במארסיי, אחת הערים העוינות ביותר כלפי ישראל שדגלי פלסטין רבים מתנופפים או מופיעים על גרפיטי ברחובותיה, נוגנה שלשום התקווה. ומי שהיה אחראי לכך הוא תום ראובני, ההפתעה הגדולה ביותר אי פעם בספורט האולימפי הישראלי, שעמד על המדרגה הגבוהה ביותר על הפודיום, ואחז בהתרגשות במדליית הזהב בגלישת רוח בדגם IQ פויל.
כש"התקווה" נוגנה במרינה החמה והלחה של מארסיי, דמעות רבות זלגו מעיניהם של ישראלים רבים שהגיעו לטקס, ולצידם יהודים שחיים בצרפת ובאו לחלוק כבוד. בקהל הנרגש והדומע נראו גם בני משפחתו של האלוף האולימפי הטרי, האב רונן, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ, האם קייט, עובדת הייטק, יחד עם האחים עדן, נתי ועילאי והחברה הבריטית ססקיה סילס, שהיא אגב אחות של קולגה שהתחרה מול תום על עלייה לגמר, סם.
הגולש בן ה-24 מראש העין (מתגורר באור עקיבא כדי להיות קרוב לשדות ים), כמעט ולא עמד קודם לכן על פודיום. ראובני היה כזה שבאופן סדרתי לא מצליח בשיוטי המדליות, ורק ברגע האחרון הבטיח את הכרטיס האולימפי, כשסיים במקום השמיני באליפות העולם. אלא שדווקא ברגע האמת, מול הגולשים הטובים בעולם, הוא סגר שבוע אדיר ושייט עד למדליית הזהב.
"אח שלי שירת בעזה מ-7 באוקטובר, בזמן שהייתי במבחנים על הכרטיס האולימפי, הוא היה שם כמו חברים רבים שלי, כמו כל עם ישראל שהקריב את עצמו", סיפר ראובני בראיון כאלוף אולימפי, "לכן היה לי חשוב מאוד לתת הכל מעצמי, כי במלחמה לא יכולתי לתרום, אבל להביא את הרגע הזה לעם שלנו, להשמיע את 'התקווה' במארסיי, זה מדהים ומראה על החוזקה שלנו, אבל עד שהחטופים לא יחזרו זה לא שווה כלום. הרגשתי חסר אונים בגלל החטופים, שרק יחזרו כמה שיותר מהר. כל כך הרבה לוחמים וחיילי מילואים הקריבו את חייהם למען המדינה. אני התאמנתי בים בזמן שהמדינה שלי נשרפת, הכל בשביל הרגע הזה. תודה לגיבורים האמיתיים, ללוחמים, הפצועים ואלו שהקריבו את עצמם וכמובן לחטופים, אתם הגיבורים האמיתיים".
"חצי הגמר היה קשה יותר"
תספר על שיוט הגמר.
"חצי הגמר היה קשה יותר, לחשוב על זה שאתה זוכה במדליה או מסיים ארבע-חמש אם לא עלית לגמר, זה הפרש גדול בשיוט כזה קצר וראינו בשיוטים האחרים מה שקרה. ברגע שעליתי לגמר הכל השתחרר, עשיתי מדליה אולימפית ובאתי ליהנות מהצבע. השתמשתי במהירות שלי ונתתי הכל בתחרות, למדתי מהפסדים שהיו לי".
שנייה אחרי שאתה עובר את קו הסיום, אתה עוד עושה סלטה.
"זה לא נקלט לי, אתה מדבר איתי וייקח לי זמן להבין את הדבר הגדול שעשיתי. רציתי לעשות משהו מגניב, אז בסיום השלכתי את עצמי למעלה, יש דברים יותר מגניבים, אבל לא רציתי להיפצע".
האמנת שתהיה אלוף אולימפי?
"לפני שלוש שנים עשיתי רשימה של הישגים שאני רוצה לעשות בקמפיין הקרוב, אלוף אולימפי היה אחד מהם ועשיתי את זה. ידעתי שאם אני בגמר זה שלי"
הגעת למארסיי עם קמפיין שכלל פודיום בתחרות גביע הנסיכה וגם הוא עם מדליית ארד, כלומר ללא מדליית זהב באף תחרות בוגרים גדולה. מטורף.
"הייתה לי הפעם תחושה טובה. הייתי רביעי באליפות העולם, שמיני באחרונה, פחות הלך לי בשיוטי המדליות, אבל כל זה הכין אותי לרגע הזה".
הגעת בסטטוס של סוס שחור והפכת לאלוף האולימפי הרביעי של ישראל, המפתיע מכולם.
"רציתי להיות המדליה הראשונה של האולימפיאדה, באמצע התחרויות ראיתי שזה אפשרי, אבל אז הגיע הג'ודו ולשמחתי עשו כסף וארד, אז אמרתי לעצמי שאני רוצה לשפר את זה ולעשות זהב. כל הכבוד לג'ודו עם שלוש מדליות, לשרון קנטור שהגיעה עם הרבה לחץ וציפיות והוכיחה את עצמה וארטיום כמובן. זה קל לבוא בלי לחץ, בלי שאנשים מצפים ממך. היה לי ברור ששיוטי המדליות זה עקב אכילס שלי. ניצחתי את השיוט היחיד ברגע הכי חשוב בקריירה. תמיד האמנתי בעצמי והעבודה בנבחרת הקפיצה אותי".
סירת המאמנים שלכם, גל פרידמן ושחר צוברי, יחד איתך ועם שרון הכילה חמש מדליות אולימפיות.
"אחד הדברים הכי חשובים שגל אמר לי מהניסיון שלו מאתונה ואטלנטה, זה שיש הרבה פייבוריטים שמגיעים לתחרות והם נעלמים, כמו שראינו את האיטלקי או ההולנדי. רואים שהלחץ לפעמים מכביד על אנשים בתחרויות הגדולות, גל אמר לי: 'אנשים אחרים יילחצו, אתה תעשה את השיוט שלך, יש לך את היכולות, תן לאחרים לטעות' – וזה מה שקרה. בגמר נתתי לאחרים לטעות, וזה אחרי שחשבתי שפסלתי. הבאתי את היכולות שלי בזמן הכי נכון".
