מריו עד פריז. שתי היממות המטורפות שעברו על הספורט הישראלי ושברו כל שיא אפשרי – שש מדליות בשלושה ענפים שונים, אלוף אולימפי, ארבעה סגנים ומדליית ארד אחת – ממש לא נולדו בפריז. זו לא הייתה הבלחה או מזל, אלא עבודה מאורגנת בפרויקט שהחל לקראת המשחקים בריו לפני שמונה שנים. את הפירות שלה אנחנו רואים בימים האחרונים באתרי התחרויות בצרפת, בדרך לדירוג השיא של ישראל. אז האם באמת הפכנו פתאום לאימפריית ספורט ואיך זה קרה?
ישראל, מלחמה. ראשית, לפני שניגע בפרמטרים המקצועיים, אי-אפשר שלא להצביע על האלמנט הפסיכולוגי. לראשונה בתולדות המשחקים יצאו ספורטאים ישראלים לייצג את המדינה תחת מלחמה ואפילו איומים לפגוע בהם, קמפיין שנאה חסר תקדים וטבעת אבטחה שלא איפשרה להם להתנהל כרגיל אפילו בכפר האולימפי. היצר הלאומי והרצון לשמח את העם בתקופה הזו מכפילים ואף משלשים את המוטיבציה להגיע להישגים. להבדיל אלף הבדלות, הספורטאים מרגישים שהם מצטרפים ל"חזית המערכה" באמצעות הייצוג שלהם במשחקים האולימפיים, כאשר מן הסתם כל מדליה מרוממת את מצב הרוח של האומה.
הכנה מושלמת. הצפי למספר גבוה יחסית של מדליות לא היה מקרי, והכתובת במקרה הזה הייתה על הקיר, במובן הטוב. זה היה הקמפיין האולימפי האיכותי ביותר, שלוש שנים שבהן הספורטאים הישראלים העלו את הרף פעם אחר פעם. אלו לא רק ההישגים הרבים, אלא גם מדליות הזהב שנערמו. מחזור אולימפי הוא ציר הזמן בין אולימפיאדות, והוא לא כולל את השנה האולימפית מתוך הבנה כי התחרויות במהלכה לא מהוות אינדיקציה לדבר האמיתי. ספורטאים בכירים רבים נמנעים מלהגיע לתחרויות מטרה כדי לשמור כוחות למשחקים האולימפיים ההולכים וקרבים. מכאן, למשל, אפשר להבין איך אנסטסיה גורבנקו הפכה לסגנית אלופת עולם ב-400 מטר מעורב, בעוד בפריז היא לא הצליחה לעלות אפילו לגמר וסיימה עשירית. לכן, יש למדוד את טיב ההישגים והמדליות בשנתיים הקודמות (2022-2023), בהן צברו הספורטאים עשר מדליות זהב – פי שניים ויותר מכל קמפיין אולימפי אחר.
לקראת לונדון 2012 זכו הספורטאים האולימפיים שלנו בארבע מדליות זהב, לפני ריו בחמש, לפני טוקיו בארבע ולקראת פריז כאמור בעשר. גם אבסולוטית מדובר בקמפיין המוצלח ביותר – 43 מדליות בכל הצבעים בתחרויות מטרה תוך שנתיים בלבד. לקראת לונדון היו 21 מדליות, ריו עם אחת יותר וטוקיו עם 25 מדליות – וזה בטווח זמן של שלוש שנים ולא שנתיים כמו במקרה הזה בגלל דחיית המשחק בטוקיו. זהו שיפור עצום, ולכן התחזית של הוועד האולימפי לארבע-חמש מדליות בפריז והגעה ל-15-18 גמרים לא הייתה מוגזמת כפי שרבים סברו. יתרה מכך, עכשיו מתברר שהתחזית הייתה אפילו צנועה.
משפחת השייט. לא בכדי המשלחת הישראלית שיצאה לפריז הוגדרה מראש כאיכותית ביותר אי פעם, עם לא פחות מארבעה אלופי עולם מכהנים: ארטיום דולגופיאט, ענבר לניר, שרון קנטור (כולם לקחו מדליית כסף) ונבחרת ההתעמלות האמנותית שתתחרה בסוף השבוע. השייט הישראלי, יחד עם הג'ודו, הוא הפנים של ההצלחה הישראלית בפריז. מדובר בענף שלא ניפק תוצאות מאז ששחר צוברי זכה בארד לפני 16 שנה בבייג'ינג. אחרי כישלון נוסף בטוקיו, יו"ר האיגוד שי בובר והמנכ"לית סמדר פינטוב החליטו למנות מדליסטים אולימפיים לקראת הכניסה של הדגם החדש פויל. האלוף האולימפי גל פרידמן ומדליסט הארד צוברי נקראו לדגל, ואת התוצאה כולנו ראינו. שניהם ישבו שלשום על סירה אחת במרינה של מארסיי וראו איך החניכים שלהם – ראובני (זהב) וקנטור (כסף) כובשים את הים. על החוף ישבה משלחת ישראלית ענקית, מגובשת ומקצועית עם משקפות וג'י-פי-אס, והייתה שותפה ליום הגדול ביותר בתולדות השייט כחול-לבן. משפחה אחת גדולה.
אחת ההחלטות שהתקבלו בוועד האולימפי אחרי הכישלון בלונדון הייתה לעבור לשיטה של נבחרות, כלומר ללא מאמנים אישיים. בשייט זה עבד בענק עם אלוף אולימפי וגולשת ישראלית שעושה היסטוריה. מי שנכח בסוף השבוע האחרון במארסיי יכול היה להתרשם מהמכונה המשומנת שבנו בובר ופינטוב. מספיק היה לראות איך ראובני התכונן לשיוטי ההכרעה. לידו עמד פרידמן, מתדרך את חניכו עם מחשב מיוחד, כשלצידם המנהל המקצועי אלי צוקרמן והפסיכולוג יורם גובר, שנתן לגולש טיפים לקראת שיוט חייו (גם הפסיכולוגית דניאלה כהן עובדת עם הקייט וה-470 במארסיי). קחו למשל את איש החוף, יהל פז, שאחראי על כל שינוע הציוד. מדובר בלוחם שייטת שגויס למילואים בעזה בחודשים האחרונים והגיע להיות חלק מהמעטפת. ויש את שחף אמיר, ימאי בחסד, ואת הרופאה דליה נבות, הפיזותרפיסטית ססקיה בלום וראש תחום השייט ביחידה לספורט הישגי, יאיר טלמון. זו מעטפת שיש רק באימפריות שייט כמו ישראל.
יחסי אימון. הסינרגיה בין ההלחות במשחקים בפריז היא מובהקת. בניגוד לכדורגל הישראלי, בו לא פעם הבחירות נעשות על בסיס קשרים ואינטרסים, כאן ההחלטות הן מקצועיות נטו. המאמנים ברמה גבוהה מאוד, חלקם היו ספורטאים בכירים ומדליסטים אולימפיים, דוגמת פרידמן, צוברי ואורן סמדג'ה. ישנם גם מאמנים שלא היו ספורטאים בכירים, אבל צברו ידע רב ומייצרים המשכיות ומסורת. קחו את סרגיי וייסבורג, ממאמני ההתעמלות המוערכים ביותר בעולם, שבנה את הספורטאי האיכותי ביותר שהיה בישראל, דולגופיאט. ויש את איילת זוסמן, המנהלת המקצועית של ההתעמלות האמנותית, שהובילה את לינוי אשרם לזהב בטוקיו, ובקמפיין הנוכחי בנתה נבחרת שמועמדת לזהב. גם שני הרשקו הוא סיפור הצלחה. מאמן נבחרת הנשים בג'ודו קוטף בפריז את פירות ההשקעה עם מדליות הכסף של האחיינית רז ושל לניר.
הכסף מדבר. השדרוג ב-30 אחוז של תקציב ההכנות על ידי משרד התרבות והספורט מוחזר בריבית ד'ריבית. מן הסתם, כשהמעטפת עמוקה ורחבה יותר וכוללת כל מה שספורטאי מקצועי צריך – מרופאים ועד פסיכולוגים – אז התוצאות נראות בשטח. כל נבחרת קיבלה לפחות פי שניים יותר משאבים ואנשי מקצוע ביחס למשחקים בטוקיו.
קשה לעכל את זה, אבל כשמביטים על טבלת המדליות בפריז מגלים שישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בהישגיות ביחס לגודל שלה. כבר ברור שההשקעה בספורטאי העילית השתלמה בגדול, ועכשיו המטרה היא לשמר את ההצלחה ולבנות מסורת. מאחר שהספורט המקצועני בארץ הוא לעשירים בלבד, צריך להשקיע בפריפריה. מי יודע כמה מועמדים למדליה פיספסנו? התפקיד של המדינה הוא לזהות את הכישרונות האלה ולסייע להם.
יחידת כוח. ליחידה לספורט הישגי יש חלק לא מבוטל במהפכה. אחת מהמסקנות לאחר טוקיו הייתה כי יש לבסס מערכת הישגית שתייצר הצלחה שיטתית ולאורך זמן. בעקבות כך, הובילה היחידה, בשיתוף הוועד האולימפי ומינהל הספורט, מספר תהליכים: תכנון אסטרטגי רב-שנתי לאיגודים; קבלת החלטות מבוססת נתונים; גיוס אנליסטים במשרה מלאה; סטנדרטים להערכת מצוינות כדי לזהות ענפים בעלי פוטנציאל הצלחה לטווח הקצר והבינוני; התקשרות עם חברת ייעוץ בינלאומית לבחינת אופן ושיטת התקצוב; המהלך הבא, לקראת הקמפיין ללוס-אנג'לס, יהיה שיטת תקצוב חדשה המבוססת נתונים, שמטרתה למקסם את הפוטנציאל ההישגי של מדינת ישראל.
