30 ביולי 1992 היה לוהט, כדרכם של ימי קיץ בברצלונה. למרות הכותרות מלאות התקווה – תקווה תמיד יש – התקשינו עמיתי רפאל נאה ז"ל ואני להעריך שהלילה הזה יסתיים בהיסטוריה, מדליה אולימפית ראשונה לישראל. אבל יעל ארד, אז בת 25, כן האמינה שהפעם לא מדובר באשליה. בטח שהאמינה יותר מהעיתונאים והאוהדים. היא לא הקצינה בהצהרות, אבל הייתה נחושה כפי שלא ראינו ספורטאי ישראלי מעולם.
בשנה שלפני אותו יום, ארד עברה ניתוח בכתף ונעדרה לתשעה חודשים. לאחר מכן הגיע קרע במניסקוס. ואז, היא הפכה ללוחמת שנשאה על גבה את דורות הזוכים במדליות שאחריה. אם תוך 48 שעות נספרו ארבע מדליות ישראליות, מה תגידו על ארד? הרי 40 שנה, מאז ההשתתפות הראשונה, המנטרה בנוגע למדליה חזרה על עצמה והתפוגגה.
כנראה שרוב המטרות עוברות דרך כאבים והיכולת להתגבר עליהם. כמו ארד בעלת האופי העוצמתי, כך היה גם ארטיום דולגופיאט שזהר למרות הפציעות ושבוע הדיכאון שקדם למדליה, אז רז הרשקו שנאבקה לאורך ילדותה והפכה לכוכבת בזכות כוח הרצון והאמונה. והאופי הזה בא לידי ביטוי גם אצל אורן סמדג'ה.
אחרי שסערת יעל שככה מעט, הוא עלה על המזרן למחרת. ושוב התמונה חזרה על עצמה: הגענו לאולם, לכו תדעו, אולי החגיגה תוכפל, למרות שלמעט עכברי הג'ודו, רק מעטים הכירו אז את סמדג'ה. אבל עם האישיות החזקה, הדוגמה של ארד ששברה את הקרח, וכמובן שגם כישרון, הוא עף לפודיום. 40 שנה? בעצם יותר. "אחרי 2,000 שנה", זעקה הכותרת.
יעל ואורן היו אבני היסוד של הבניין, שגדל למבנה רב-קומות. היה ממי ללמוד. מדליות נרכשות ומושגות בזכות כישרון טהור. מוסר אימונים מושלם. נחישות בלתי מתפשרת. זהו הבסיס, אבל יש עוד מרכיבים. יש מדליות שמושגות תוך כדי. כלומר, אם אתה עומד על אפס מדליות, הציפייה אינה גבוהה, גם של הספורטאי מעצמו. אבל מי שכבר חווה הצלחה או ראה אותה מתרחשת, סביר שיהיה נעול יותר על המטרה ויאמין בה. הרי כבר הוכח שזה אפשרי. זה מה שיעל ארד ואורן סמדג'ה עשו עבור המדינה אז. התרומה של יעל ואורן בברצלונה 1992 הייתה גדולה יותר אפילו מאשר התרומה שלהם בפריז 2024.
