כבר ראינו את נובאק ג'וקוביץ' חוגג ניצחונות גדולים בשלל דרכים: משתטח פרוש איברים על המשטח, טועם מהדשא, מנגן על המחבט כאילו מדובר בכינור.
אתמול באצטדיון פיליפ שאטרייה ברולאן גארוס, קיבלנו נובאק ג'וקוביץ' שונה מכל מה שראינו בעבר - ספורטאי-על בן 37, מצולק מניתוחים ועימותים, כולל מול חלקים מהקהל וה
תקשורת, מותש אחרי קרב טניס עילאי, ונרגש כמו אדם שזכה בדבר האחרון שעוד היה חסר לו והשלים את מסע חייו. ג'וקוביץ' פשוט התפרק בבכי, רועד בכל גופו, והתקשה להירגע במשך דקות ארוכות. רגע נדיר ומהמם שהעיד עד כמה היה חשוב לטניסאי הסרבי לזכות בתואר האלוף האולימפי.
עם 24 תוארי גראנד סלאם, כתר לא רשמי של הטניסאי הגדול בכל הזמנים, הרעב לזכות במדליית זהב אולימפית עדיין בער בג'וקוביץ' בעוצמה. כן, יש לו מדליית ארד מבייג'ינג 2008, אבל עבור הווינר הסרבי זה ממש לא מספיק. עם הלהט הזה הוא עלה למשחק הגמר מול הנסיך האהוב ומי שפירק אותו רק לפני שלושה שבועות בגמר ווימבלדון, קרלוס אלקראס. הספרדי הצעיר אילץ אותו לטפס לרמות הטניס הגבוהות ביותר, וג'וקוביץ' לגמרי היה שם, התעלה עליו וניצח בקרב צמוד עם שני שוברי שוויון, 6:7 (3), 6:7 (2).
ג'וקוביץ', ילד המלחמות מבלגרד, הוא סרבי גאה. עבורו להביא מדליית זהב אולימפית ולהשמיע את ההמנון הסרבי בבמה הגדולה מכולן זו משימה לאומית לאין שיעור, יותר מכל משחק דייויס בו השתתף בעבר. בטח כשזה התואר היחיד שחסר לו ברזומה, בטח כשזה מכניס אותו אל המועדון היוקרתי והמצומצם של הגולדן סלאם: טניסאים שזכו בכל ארבעת הסלאמים וגם במדליית זהב אולימפית (ראו מסגרת).
מבחינת ג'וקוביץ', אלוהי הטניס עשה אתמול צדק. אחרי שהסרבי הפסיד לרפאל נדאל במשחקים בבייג'ינג לפני 16 שנה, הוא נקם הפעם בבייבי נדאל. זה היה אחד הגמרים הגדולים ביותר שנראו באולימפיאדה.
עד לפני כמה אולימפיאדות, מעבר לזה שאפילו לא היה ניקוד על הטורניר, הוא היה נטע זר בין הטניסאים, לא משהו שחושקים בו במיוחד. אבל בשני העשורים האחרונים היוקרה, הניקוד, הרצון לייצג את המדינה גרמו ליותר טניסאים להגיע למשחקים האולימפים, להיאבק על מדליה.
"אני מוצף רגשית"
מה שמדהים ומגדיל את גודל ההישג היא העובדה שרק לפני שמונה שבועות ג'וקוביץ שחבוש בברכו יצא מחדר הניתוחים בעקבות קרע במניסקוס. כאמור, הוא לא וויתר על ווימבלדון והפסיד לספרדי בגמר באול אינגלנד, אבל הפעם הוא שם את כל הכאבים בצד, היה מפוקס כמו שלא נראה הרבה זמן וזכה בתואר הראשון שלו ב-2024. המשפחה שלו, המאמנים וכל הבוקס שלו המעוטר בדגלי סרביה חגגו איתו את הרגע ההיסטורי.
אחרי הפורהנד המנצח הסרבי התקשה להחזיק את עצמו, הוא בכה, רעד, כשהפך לחמישי בלבד בהיסטוריה שמשלים גולדן סלאם, יחד עם רפאל נדאל ואנדרה אגאסי בגברים ושטפי גראף וסרינה וויליאמס בנשים. "אני לא יודע מה להגיד. אני מוצף רגשית. אני מרגיש מיליוני רגשות שונים עכשיו, חיוביים, כמובן. אני גאה כל כך, שמח כל כך, נרגש מהאפשרות להיאבק על הזהב ולזכות בו בפעם הראשונה בקריירה עבור המדינה שלי", אמר נולה שלא עזב לרגע את הדגל הסרבי. "שתי מערכות עם כמעט שלוש שעות, זו הייתה מלחמה אדירה. רק בכדור האחרון האמנתי שאני יכול לנצח, קרלוס הוציא ממני את היכולת הכי טובה שלי. אני בשוק, שמתי את הגוף שלי, הלב שלי, את המשפחה שלי רק כדי לזכות בגיל 37 באולימפיאדה. הכל מיוחד פה, במיוחד לזכות בתואר אולימפי בעבור המדינה שלך. לנצח בעבור הגאווה של סרביה זה משהו אחר".
