יש לי תאריך יעד אופטימלי - שלדעתי כולנו נוכל להסכים עליו - לסיום המלחמה בכל החזיתות: יום ראשון הקרוב. יחד עם אולימפיאדת פריז.
אתם יודעים בדיוק למה. כי לאורך שבועיים אפשר היה לא לשכוח אבל להשכיח, איכשהו, את המלחמה. אפשר היה לדאוג שהטלוויזיה בסלון - חזית התודעה הביתית וההסברתית לילדים - תהיה על המציאות החלופית.
עוד לפני המדליות הישראליות - כשלעצמן סיבה להתקף אופוריה בעיצומו של התקף פאניקה - יכולתם פשוט לחתוך לעולם שכולו טוב. רק לצפות במסך כחלחל וקריר שבו טיפוסים אתלטיים שטים, גולשים, שוחים ועושים סלטות על קורה יציבה עוד פחות מהמו"מ לעסקה; רק לבכות - מאושר, ממתח - לנוכח סיפור ניצחון הרוח על המקביליות המדורגות של סימון ביילס; רק לצנוח לתחתונים ובחזרה יחד עם הלב והמדליה של ארטיום; כל זה הצליח להשתיק, או לפחות לאלחש את האמת האיומה - המלחמה.
לרגע לא הייתם מוכרחים להיות כל הזמן בתוך עין הסערה המפויחת, המופגזת ומוכת ההתחממות הכי גלובלית בעולם, אלא בפריז החגיגית ובחופי טהיטי המושלמים. וכל הניר דבורינים בעולם נאלצו לסתום לרגע כדי שנוכל לשמוע את מאיה רונן מדווחת על ההתקדמות החשובה באמת במגעים: זו של הגולשת שרון קנטור לעבר קו הגמר.
פריז 2024 הייתה חיסון-הנגד המושלם להרעלת המלחמה, אמבט מי קרח שנשפך על גופו הקודח מחום ומהזיות של שדה קרב ישראלי, תזכורת חיונית לעובדה שמלחמת גוג ומגוג מעניינת לרוב העולם את קצה מוט הקפיצה, ושמצוינות, הישגיות ועבודה מושקעת של ארבע שנים שלא על מנת לקבל מדליה, אלא שש - הן גם אופציה.
הטוב מכל: זו הייתה פיסת אסקפיזם לא רק מושלמת אלא גם לגיטימית, ובשעה שאת הבריחה המשפחתית לחו"ל נאלצתם להחריש, עם האולימפיאדה יכולתם להרעיש. אולי החיסרון היחיד הוא שיברון הלב לנוכח קו החיתוך בין כאן לשם. בין מציאות מדממת, כאוטית, לוטה בערפל קרב ובעיקר נטולת ודאות - ובקיצור, ישראל 24' - לבין מציאות שהיא הכל מלבד, ובעיקר ודאית לחלוטין; יש ציון טוב או פחות, יש מדליה, יש סוף ידוע ודגל והמנון ועתיד, ובכל מקרה, תמיד תהיה להם פריז.
אבל בראשון זה נגמר, ובאמת שאנחנו לא יכולים, או רוצים, לחזור משם. אז שנארגן גם איזה טקס נעילה למלחמה?
