אני מרגישה שאני כלואה בריאליטי מופרע. הרי לא ייתכן שאלה החיים שלנו עכשיו. אני מתנהלת כרגיל, הלכתי אפילו להופעה והופעתי בעצמי. פשוט הולכת עם צל ענק שמחרב כל דבר סביבי. אולי עד שהטור יתפרסם כבר לא נמתין, אולי נהיה אחרי. אחרי מה? אני רוצה לדמיין טוב אבל לא מצליחה אפילו לראות בעיני רוחי אפשרות כזו.
איראן לא מטרידה אותי כמו טוקבקים על כל דבר שמתפרסם, וסרטונים של מופרעים צורחים על משפחות חטופים. אני לא מאשימה אותם, זה הלך הרוח. אם אנשים מהממשלה עצמה צורחים על חטופים ופורצים לבסיסי צה"ל, מה מצפים מהאדם הפשוט?
עוד כמה ימים ט' באב. אני מוזמנת לאירועים של קריאת מגילה, שם מדברים על המחלה האוטואימונית שלנו - שנאה. במקום שהממשלה תיקח את עצמה בידיים ותשנה את זה, היא מובילה את זה. דוקטרינת "אצבע בעין". לאמת ולעובדות אין שום חשיבות, העיקר שאני מטריף משהו אחר. הטרלות.
בסרט הדוקומנטרי של ירמי שיק בלום (גילוי נאות, חבר ופרטנר בסדרות רבות), "הדונם של סבתא" (מומלץ בחום, זמין ב-yes), ירמי חושף באופן הומוריסטי שיטות שנהוגות ביהודה ושומרון - להטריל. כמו משחק שבו מטריפים את המערכת ונוטעים כאוס ובלגן עד שהמערכת מעדיפה להיכנע.
גם אנחנו, אזרחי ישראל, נמצאים בהטרלה. אנחנו חרדים ופגיעים, אבל המצב הזה נוח. קל לשלוט ביחידים מפוחדים, קשה לשלוט בגוף חזק. מדינה בהמתנה, אבל ההמתנה אפילו לא תוביל אותנו לישועה. זו המתנה לגרוע מכל, כי כאילו ברור לנו שזה עוד לפנינו. כמו שנירון קיסר רומא ניגן בכינור בזמן שהיא נשרפה. במקום לכבות את השריפה אנחנו מתדיינים על טיב הנגינה שלו. בהחלט מנגן נפלא.
בסוף מתרגלים להכל. הממשל גונב ומשקר, אז למה אני האזרחית הפשוטה אמורה לעמוד באיזה סטנדרט? הסטנדרט מת. יחי הכאוס. נסעתי בכביש החוף וראיתי לא פחות משלוש מכוניות נוסעות נגד כיוון התנועה בשוליים של מחלף חבצלת השרון. זה עידן נגד התנועה. לא הרמוניה, אם כי חוסר הרמוניה.
בצומת ליד הבית ניגש למכונית שלי הומלס שביקש כסף. אחרי שכבר הותקפתי במכונית אני סוגרת את החלון. הוא דפק עליו בעוצמה עד שהרמזור התחלף. גם לבקש נדבה הפך להיות דרישה. לא פחדתי. כבר אין לי מקום לפחד. אני אפאתית וזה גרוע. הצער והאובדן נגמרו, הפחד אזל ונשארה אדישות איומה מול הטרלה שלא בחרתי לשחק בה.
