מם שרץ באתרי גיקים מדמיין איך ייראו סרטי מארוול עוד עשור. הפאנץ': רוברט דאוני ג'וניור הקשיש מגלם את כולם, מספיידרמן ועד מכשפת השני עם שמלה אדומה. לפני שבועיים הוא הוצג ברוב הדר בכנס קומיק-קון בסן-דייגו, כהכנה לסבב ב' שלו, הפעם כנבל 'דוקטור דום', כי אין כמו להוסיף פרצוף מוכר למניה הקורסת של מארוול ולהודיע למשקיעים - כלומר למעריצים - שחוזרים למקורות.
השאלה שמיד בקעה ממרחבי הרשת בעקבות ההכרזה היא 'למה הוא צריך את זה?' - הרמה להנחתה לתשובה העצלנית 'כסף, דה?!' אני לא קונה את זה. לבן תמותה כמותי עם כאבי עו"ש, השיקולים שמובילים אדם שהרוויח 600 מיליון דולר לומר 'עוד' תמיד ייראו כמו דיונים במועצה אינטרגלקטית מרוחקת ומנותקת, או למצער, כמו אלו של ממשלת ישראל. אז מבחינתי הצעד של דאוני מסריח מייאוש - לא ייאוש של לוזר, אלא של מצליחן שהצליח לא כמו שהוא רצה.
דאוני היה גאון קולנועי שתיעל מעצמו את צ'פלין, השתולל ב'רוצחים מלידה', היה מלך הקול ב'קיס קיס בנג בנג', קרע מצחוק ב'רעם טרופי', והקסים ב'אלי מקביל'. והוא גם היה הילד הרע, עם הרבה סמים ומעצרים וכותרות בצהובונים, כל זה עד אותו יום מופלא שבו מארוול החליטו להמר עליו כאיירון מן תמורת חצי מיליון דולר עלובים ולשנות את מסלול הקריירה שלו.
כולם מזדקנים ונהיים פאתטיים, מניקולס קייג' ועד הריסון פורד, אבל הם לא מפסיקים לנסות. דאוני ג'וניור, מנגד, הפך את ההשתפנות לאידיאולוגיה. גם כשניסה להוכיח שהוא כוכב גם מחוץ לקומיקס ('השופט', 'ד"ר דוליטל') הוא הצטיין בעיקר בחוסר תעוזה. הוא אמנם זכה באוסקר, אבל על תפקיד משנה בינוני שנתפר למידותיו ב'אופנהיימר', כשכל הקאסט בסרט (כולל ג'וש הרטנט וההוא שעשה את איינשטיין) היו ראויים לפסלון יותר ממנו, ובנוסף גם ניהל לאורך עונת הפרסים קמפיין בקריצה להוליווד, שאומר 'אני עם הקומיקס גמרתי'.
דאוני לא באמת הבטיח כלום, ולכן זכותו לחזור. אבל כשבמאי הסרט המתקרב של מארוול, האחים רוסו, פימפמו את בואו לבמה בקומיק-קון, כשהוא מוסתר במסכה, ואמרו 'ידענו שרק השחקן הגדול בעולם יכול לגלם את התפקיד הזה!' כולם קלטו שהם משקרים. האיש שהסיר מעליו את המסכה יודע זאת טוב מכולם.
