מאז תחילת המלחמה, ערוצי הטלוויזיה בארץ מתמודדים עם השאלה מה לגיטימי לשדר, איפה עובר הגבול בין אסקפיזם נדרש לניתוק מוגזם וציני. מובן שככל שעוברים החודשים, רוב התכנים צולחים את הסינון, וכך שבו למסך תוכניות הריאליטי, ובהן גם הקאלט 'בואו לאכול איתי' בכאן 11. אלא שהצפייה בעונה החדשה, בגרסת פוסט-7 באוקטובר, מעוררת חוסר נוחות שקשה להתגבר עליו, אם זה בגלל הפתיחה של שבוע הצפון, שמציגה נופים ירוקים ושלווים בזמן שהכל שם בוער, ואם זה שבוע הדרום, שצולם 86 ימים בלבד אחרי האסון - כפי שמספרת המתמודדת ריטה, תושבת ניר עוז - ולמרות זאת בקושי מתייחס לתופת שעברו האנשים שם. ריטה מספרת שיוכבד ליפשיץ, ששוחררה משבי חמאס ושבעלה עדיין שם, היא חמותה, אבל ב'בואו' מעדיפים להתמקד בסכסוך בין הצ'חצ'חית (כלשונה, כמובן) להיפסטר התורנים. ה'צ'חצ'חית', אגב, מאשקלון, העיר המטווחת ביותר בתחילת המלחמה, אבל למה להיות כבדים? עדיף לדבר על מועבט.
בתור סדרה שאמורה לייצג את ישראל בזעיר אנפין, קשה להאמין שהמלחמה - ובפרט החטופים - לא תפסו חלק משמעותי יותר בשיחות סביב השולחן. 'בואו', כאמור, היא תוכנית ריאליטי, וככזו היא לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהמציאות. האם עדיף לתקוע סיכה צהובה על דור הררי כשהוא רוקד את הצ'ה-צ'ה-צ'ה? כנראה שכן. גם ההחדרה המלאכותית-משהו של ספר המתכונים או טקס הזיכרון ב'האח הגדול' טובות יותר מאדישות, כי יש לנו חובה לזכור את החטופים, גם, ואולי במיוחד, כשזה לא מרגיש לנו טבעי.
