שני תרחישים אפשריים קיימים השבוע. במקרה הראשון, התקיפות הצפויות מצד איראן וחיזבאללה יעלו את עוצמת הלחימה למלחמה אזורית קשה. התרחיש השני הוא חזרה על המצב שקרה אחרי 14 באפריל: תהיה תקיפה מסיבית, אך ישראל תדע להתגונן ולצמצם את הנזק לרמה נסבלת. במקרה כזה, נחזור בפועל למציאות שהייתה קיימת טרם הטבח במג'דל שאמס, ואז הכדור חוזר למגרש הישראלי.
ישראל צריכה לבחור בין שתי אסטרטגיות. מן הראוי להציג בחדות את ההבדל ביניהן.
לפי האסטרטגיה הראשונה, זו הנתמכת על ידי כל גורמי הביטחון, צריכה ישראל בראש ובראשונה לשאוף לעסקת חטופים. כן, מדובר על הנוסח המקורי שאושר על ידי נתניהו לפני כחודשיים בלי תוספות, בלי הקשחת עמדה ובלי דרישות נוספות. הסכם כזה יביא להפסקת אש ארוכה בעזה, ובפועל לסיום המלחמה שם. סיום המלחמה בעזה יאפשר ליצור מציאות טובה יותר בצפון. ייתכן והיא תביא להפסקת אש בגזרה זו, ואף להסדר שישראל יכולה לחיות איתו. אך גם אם לא נגיע להסדר בצפון, לאסטרטגיה הזו יש שלושה יתרונות: ראשית, החטופים יחזרו. שנית, נשתחרר מזירת מלחמה אחת - עזה. בנוסף, וחשוב ביותר - עסקת החטופים וסיום המלחמה בעזה יסייעו לנו לקבל תמיכה אמריקאית משמעותית יותר נגד איראן.
האסטרטגיה השנייה האפשרית היא זו שנתניהו תומך בה: היא דחייה של הסכם החטופים והמשך המלחמה בעזה "עד הניצחון הסופי". גישה זו מבטיחה כי העימות בצפון לא יסתיים, ולכן הוא עלול להוביל למלחמה בעצימות גבוהה נגד חיזבאללה, נגד יתר השלוחים של איראן ונגד איראן עצמה, כאשר ישראל מבודדת לחלוטין.
ללא קשר לתשובה הנכונה לשאלת האסטרטגיה הרצויה, עולה שאלה חשובה לא פחות - מי מחליט?
בעשרת החודשים האחרונים, כל ההחלטות התקבלו על ידי איש אחד - ראש הממשלה. מעבר לחששות כי החלטותיו מושפעות משיקולים זרים, יש כאן סוגיה מהותית. ובכן, הרשות המבצעת בישראל היא הממשלה. הצבא נתון למרות הממשלה ולא למרות ראש הממשלה. אכן, ישנם מצבים בהם נכון שהממשלה תסמיך את הקבינט, וישנם מצבים בהם הקבינט מסמיך את רה"מ ושר הביטחון לקבל החלטות קונקרטיות, למשל מתי בדיוק לבצע חיסול בביירות, אך לא זה המצב ביחס לבחירה באסטרטגיה הרצויה.
הגיע הזמן שבו תתכנס הממשלה לדיון ארוך ולא מוגבל בזמן ובו תוצגנה שתי העמדות הסותרות. לא מדובר רק על החלטה בעד או נגד עסקת החטופים, אלא במשהו רחב הרבה יותר.
בדיון הזה יצטרכו לדון בכל המשמעויות הנגזרות מבחירה באפשרות א' לעומת אפשרות ב', לרבות מידת המוכנות של ישראל להילחם נגד שש שלוחות איראניות ונגד איראן עצמה, כאשר ציר זה נתמך לחלוטין על ידי רוסיה וסין. הפרמטרים שנכון לשקול הם בין היתר מלאי החימושים של ישראל, העומס על המילואים, ההשלכות הכלכליות, הכתף הקרה של ארה"ב ועוד.
מאכזב שדרישה לקיום דיון כזה לא עולה מאף שר בממשלה. שרי הממשלה נושאים באחריות פורמלית לכל אשר מחליט רה"מ, ומצופה מהם, לפחות בשל סיבה זו, להתעקש ולהיות שותפים להחלטה הרת גורל שיכולה לקבוע את עתיד המדינה שנים רבות קדימה.
אם שרי הממשלה בורחים מבקשה כזו, הרי שהגיע הזמן שהרמטכ"ל ידרוש פומבית לקיים דיון זה. בניגוד לראשי השב"כ והמוסד הכפופים לראש הממשלה, הרמטכ"ל כפוף לממשלה, וזו אחריותו.
הגיע הזמן שבו תתכנס הממשלה לדיון ארוך ולא מוגבל בזמן ובו תוצגנה שתי העמדות. מצופה משרי הממשלה להתעקש ולהיות שותפים להחלטה
