והפעם במסגרת הפינה הפופולרית "תוכניות טלוויזיה הולמות בזמן של פאניקה לאומית", עדי אשכנזי יצאה למסע דוקו-קומי בעקבות חוויית כמעט-מוות שעברה לפני הרבה שנים. העובדה שהצופים והצופות טובעים בסיפורים וחרדות סביב חוויות של ממש-מוות, היא כנראה לא בעיה אלא יתרון מבחינת תאגיד השידור הציבורי: לפני שזה מגיע - מהצפון, מהדרום ואפילו מתימן - כדאי לדעת מה מחכה לכם.
אשכנזי, שהנרקיסיזם החינני הוא מכלי הנשק המתוחכמים בארסנל שלה, מדברת כמו הייתה הראשונה לשתף בסיפור הכולל אורות בוהקים, תחושת נעימוּת קיצונית ומודעות מלאה לכל מה שקורה בעודה מחוסרת הכרה. אולי בשל כך, בשני הפרקים הראשונים בסדרה אין אזכור להשפעה העצומה של התרבות והאמנות על תפיסת המוות הקליני בציבור הרחב. רק בשולי שיחה עם הסטנדאפיסטית יונה קאפח עולה האפשרות, שלא התגלגלה בה נשמה של ניצול שואה אלא שהיא הושפעה מסרט שראתה בגיל צעיר מדי.
כמובן שזה תמוה קודם כל ברובד המהותי: תרבות אמנם לא שקולה למחקר מדעי, אבל חשיבותה להבנת הנושא והדימויים שלו אינה פחותה מהפילוסופיה, התיאולוגיה ובעיקר המיסטיקה, שמככבות בקדמת הבמה (משך החשיפה תלוי באופן שבו הדובר או הדוברת מרַצים את אשכנזי, שדוחה בתוקף הסברים שאלוהים והמילה "נשמה" לא מעורבים בהם). בנוסף, טלוויזיה בעלת שאיפות להיות גם מבדרת וגם מעמיקה חייבת לנצל את מלוא הפוטנציאל של המדיום: סדרה על נסתרות המוות הקליני בלי רבע קליפ מיצירות בולטות כמו "קו הדממה" ובוודאי "הסופרנוס" לא תזכה להידפק על שערי גן עדן.
ייתכן שעריכה יותר יצירתית ומגוונת הייתה מטשטשת קמעה את הבעיה הכי בולטת ב"הייתי מתה": הפער בין הכישרון הקומי הנהדר של אשכנזי לשאלה עד לאן מותר לה למתוח את גבולות ההומור בסוגיה הרגישה. בהינתן שהסדרה תופסת את ישראל בזמן מעט לא נוח מכל הבחינות, הדיסוננס מתגבר עוד יותר ומפיל את אשכנזי בין מחוגי הווליום שמאזנים את המצחיק והרציני: מחד, ברור שהמנדט שלה הוא לא לנהל סמינריון ומאידך סימני הבלימה מורגשים היטב. עינב גלילי, למשל, היא ליהוק יותר הולם למלאכת הניווט הזאת. זה לא אומר שאין בשני הפרקים מספר רגעים משעשעים, מחכימים וגם נוגעים ללב, ונראה שרק מלאך המוות בכבודו ובעצמו ייטול מאשכנזי את היכולת לגרום לאנשים לחייך בסופו של עוד יום במדינה מבוהלת ומתפוררת. אולי זה גם צריך להיות המסר של "הייתי מתה": אם חס וחלילה נקלעתם לפגישה עם הישות עליה אשכנזי מספרת, נסו לבדוק איתה אם יש עדיין לאן לחזור.
בקטנה
נועם אמיר, הפרשן הצבאי של ערוץ 14 (הערוץ שזכה אתמול לתשומת לב אישית ומפנקת מהכנסת משל היה הנושא הכי דחוף בעולם), התלונן על כך שבהודעת דובר צה"ל על האש בצפון נכתב שחיזבאללה השתמש בכלי טיס בלתי מאוישים: "במה הם בלתי מאוישים?", התלונן אמיר, "(הם) התפוצצו, יש בסוף אירוע של התפוצצות". צודק לגמרי: "פרשן צבאי" שתוהה "במה הם בלתי מאוישים" הוא לגמרי "אירוע של התפוצצות" – מצחוק וייאוש.
