נדמה שרק אתמול היממה סלין דיון את העולם ליד הפנתאון, כדי לסיים טקס פתיחה מרהיב בדרך הפריזאית. אלא שמאז זרמו מים רבים - ולא הכי נקיים - בנהר הסן, ואפילו הבום העל ווקאלי שהצליחו הצרפתים להפיק במחווה לאגדה אדית פיאף די עומעם בהשראה של מה שהגיע אחר כך. מסע מסחרר בין שיאים, נפילות, דמעות של אושר, דמעות לגמרי לא של אושר, והמון רגעים לקחת בזמן מסיפורים שלא הפסיקו להגיע ולפעום מרגש. פריז 2024, עד עכשיו, עוד לפני הסיום, ראויה לתואר האולימפיאדה המהממת בהיסטוריה.
ההחלטה המבריקה ללכת על האתרים האיקוניים כתפאורה העבירה את המשחקים במסע בזמן בין הסוסים של ארמונות ורסאי, דרך הסיוף בתוככי מוזיאון פנטסטי ועד לעדכון הטכנולוגי הבוהק בסטאד דה פראנס שאירח את האתלטיקה. זו מציאות שאי-אפשר להתרגל אליה, לא כעיתונאי, לא כקהל, כזו שהפכה את האולימפיאדה לקסומה עוד לפני טקס הפתיחה. מעין שיטוט בצופן דה וינצ'י רק בלי הבלגן בדרך, חוויה מרהיבה במיוחד לסיקור.
ואז עלו ובאו סימון ביילס, לאון מרשאן, טדי רינר, נואה ליילס, לברון ג'יימס, ג'נדונג פאן, רבקה אנדרדה, ארמנד דופלנטיס, קייטי לדקי, פאן ז'אנלה, נדאלקארס וחלליות מסחררות של כוכבים. אבל אותנו מעניינים הספורטאים הישראלים ובימים הראשונים, למרות פריז, היה פחות נחמד. יום עובר ועוד לילה, המדליה לא מגיעה, מהארץ שואלים אם אתה מביא נאחס רשמי ובאופן כללי מתעלמים ממה שנכתב פה ממש לפני האולימפיאדה – תחזית ל-3-5 מדליות שיתחילו להגיע עם הכניסה של ענבר לניר למשחקים.
בינתיים הלב נצבט כשאתה רואה קולגות חוגגים הישגים עם הספורטאים שלהם במיקס זון, ואתה יותר רואה דמעות של הפסדים (גפן פרימו, ריגשת במיוחד, את בדרך הנכונה). אבל אז הגיעה לניר, הבטיחה את המדליה הראשונה שלנו, ובבת אחת הכל נפתח והמועקה הקלה התחלפה בלב פועם על טורבו של אושר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרקע היפהפה של המשחקים יישר קו עם התחושה במשלחת.
המדליות הביאו דמעות בזו אחר זו ותמונות שאצרוב לנצח. פיטר פלצ'יק נופל לזרועות אורן סמדג'ה. יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד מחבקת את לניר בתמונה שמחברת 32 שנה של מדליסטיות כסף בג'ודו. ארטיום דולגופיאט דומע אחרי שהבטיח מדליה, תום ראובני מבצע פליק פלאק למים אחרי שהדהים עם הזהב, שרון קנטור נוצצת מאושר על הפודיום. לא שמישהו ביקש ממני לבחור, אבל הרגע המרגש ביותר שחוויתי ביציעים היה האיפון המדהים של רז הרשקו על הטורקייה קיירה אוזדמיר, והבטחת המדליה עם העלייה לגמר. הלב פעם על 200 כשעל המזרן הגיעה הילדה הדחויה והמוחרמת של פעם לטופ העולמי והכריעה יריבה חזקה מאוד - עוד לפני שהקהל בשאן דה מארס בכלל הספיק לשבת. הייתי כותב שזה היה רגע של שיכרון חושים, אבל הרשקו עשתה את זה ב-14 שניות ואני האחרון שאקח לה.
אלה היו עבורי שבועיים בלתי נשכחים, אבל בסוף היום אתה תמיד זוכר את הגיהינום שעוברים החטופים בעזה. עד שכולם לא יחזרו, שום שמחה, ולא משנה בעקבות איזו מדליה, לא תהיה באמת שלמה.
אלה הם חיינו בזמן האחרון.
