מתפרסם בשיתוף מפעל הפיס
סתיו בכר ועדן רם שירתו באותו בסיס, אורים, כשמחבלים חדרו אליו ב-7 באוקטובר. רק בדיעבד, כשנפגשו בתקופת השיקום, הן הבינו עד כמה הסיפור שלהן דומה. שתיהן נפצעו קשה: אחת הרגה מחבל, ספגה כדור וחייה היו בסכנה, השנייה ספגה 12 כדורים והעמידה פנים שהיא מתה כדי להינצל. שתיהן איבדו חברות וחברים קרובים. שתיהן עושות הרצאות כדי שכולם יכירו את הסיפור שלהן ויזכרו את הנופלים.
3 צפייה בגלריה
(עדן רם (במדים) וסתיו בכר. "יש משהו שמאחד בינינו שאף אחד לא יצליח להבין" | צילומים: טל שחר)
המפגש בין סתיו ועדן, אשר נערך במסגרת פרויקט "שווים בתעסוקה", איפשר להן לדבר על האירועים שקרו לכל אחת מהן ממש באותו בסיס, ועל תהליך השיקום. פרויקט "שווים בתעסוקה", המסייע מאז הקמתו לאנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה, מוקדש בשנה הנוכחית לנפגעי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, בגוף ובנפש, חיילים ואזרחים, ומציע להם הכשרות מקצועיות ייעודיות מתוך מטרה לצבור ידע וקשרים ולזכות בהזדמנויות חדשות. "שווים בתעסוקה" הוא שיתוף פעולה מתמשך בין מפעל הפיס, עמותת שווים וקבוצת "ידיעות אחרונות", והשנה שותפים גם המרכז הרפואי איכילוב, סיסקו ישראל וגופים נוספים.
"כשהתחילו האזעקות רצתי עם הפיג'מה והנשק למיגונית", מספרת עדן, קצינת כוח אדם שהייתה קצינה תורנית באותה שבת, "אחרי שעה הבנו שיש חדירת מחבלים כי שמענו יריות. בדיוק כשרצנו לחמ"ל, הם פרצו את הגדר והתחילו לירות עלינו. רצתי על החיים שלי, ותוך כדי קיבלתי כדור ברגל. הרבה חיילים בבסיס, חברים שלי, נהרגו במהלך התקיפה: ליאור, אופיר, איתמר. מהחמ"ל התחלתי כבר לשלוח הודעות פרידה למשפחה שלי. כל החיילים שהיו בחמ"ל נלחמו כמו מטורפים: אהרון, שיר, אלינה. אחרי פיצוץ גדול של רימון, המחבלים נכנסו לחדר והתחילו לרסס בלי סוף. הרגשתי הדף בשל כמות הכדורים שנכנסו לגוף שלי וחיכיתי לכדור האחרון שייקח אותי כבר. במובן מסוים העדפתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר. הבנתי שאני הולכת למות".
עדן החליטה להעמיד פני מתה. "חשבתי שאולי הם יחטפו אותי כי אני עדיין בחיים ורציתי למנוע את זה", היא מסבירה, "המחבלים עשו וידוא הריגה למי שנראה להם חי, צילמו סרטונים, ויצאו. התחלתי למשש את כולם ולהבין מי בחיים. היחידות שניצלו היו סער ואני. הרבה בזכותה ניצלתי. היא הצליחה להחזיק אותי ערה כל הזמן הזה, במשך ארבע שעות, עד שהגיע החילוץ. כל הזמן הייתי בטוחה שאני הולכת למות תוך כמה שניות".
רק כשחילצו אותה, עדן איבדה לראשונה את ההכרה. "בדיעבד הבנתי שקיבלתי 12 כדורים ובנס הם פגעו רק בגפיים", היא מספרת, "הלוחמים שמצאו אותי אמרו שהיו בטוחים שאני לא בחיים".
"יריתי בו"
סתיו הייתה לוחמת בחיל האיסוף הקרבי שבו שירתה בבסיס באורים ב-7 באוקטובר. "זו הייתה השבת האחרונה שלי, הייתי ממש לפני שחרור", היא מספרת, "היינו עשרה אנשים מהיחידה וחגגנו את היציאה הצפויה שלי לאזרחות. בשש קמתי מהאזעקות. כשיצאתי החוצה ראיתי טיל מתפוצץ לי מעל הראש. לקחתי את הנשק ורצתי למיגונית. אחרי שעה וחצי התחלנו לשמוע יריות. בתור לוחמת, כל השירות שלי התכוננתי לרגע הזה. תוך שלוש שניות הייתי על ציוד לחימה והמפקד שלי אמר שאני מובילה את הכוח. בשלב מסוים ראיתי מחבל מאובזר שרץ עם הגב אלינו, ויריתי בו".
אחרי ארבע שעות של לחימה, "ממש כמו בפאודה, אמרתי לתקווה, הקצינה שלידי, שנראה לי שירו בי. מיששתי לעצמי את הבטן וראיתי שכל היד שלי מכוסה בדם. צרחתי שיצילו אותי. שמו אותי על עלים, וכל מה שחשבתי זה שייכנסו לי עלים לשיער. ניסיתי להרים את הראש וצעקו עליי להוריד אותו. החובשת שהייתה שם, לינור, הצילה לי את החיים. פתאום הגיעה עוד פצועה. שמו אותה לידי וקלטתי שזו עדי גרומן, חברה ממש טובה שלי. ברכב שפינה אותנו ניסיתי לבדוק אם היא עדיין חיה, והיא פשוט לא הגיבה. בשלב זה כבר הבנתי. בסורוקה עברתי שני ניתוחים מאוד קשים. הכדור גרם למעיים שלי להתפוצץ. זה יצר לי זיהום בבטן. הייתי חמש דקות מהמוות".
תהליך ההתאוששות היה ממושך. "הייתי מאושפזת שלושה חודשים, ואחרי זה עברתי לעוד חודשיים של שיקום בשיבא", אומרת עדן ופונה לסתיו, "ואני זוכרת שיום אחד פנית אליי. לא ידעתי מי את".
סתיו מספרת כי "באחד הימים ניגשה אליי מישהי, נתנה לי חיבוק ואמרה שהיא כאן כדי לבקר קצינה מהבסיס שלי. לא הכרתי את השם שלך, אבל אמרתי שאני חייבת לדבר איתך".
"קרה לנו נס"
עדן אומרת כי "העובדה ששרדנו היא ממש נס. אני לקחתי את הפציעה לכיוון של לנסות לצמוח מזה ולהסתכל קדימה, כי אני רוצה להאמין שלא סתם נשארנו בחיים. יש לנו עוד הרבה מה לתרום לעולם הזה. זו אחת הסיבות שהתחלתי עם ההרצאות. הרגשתי שברגע שאני מדברת ומעבירה את המסר שלי, זה נותן אור לאנשים אחרים".
סתיו מספרת: "הפציעה הזו ביגרה אותי. קיבלתי פרופורציות לחיים. אני אומרת תודה על מה שיש. גם אני התחלתי לעשות הרצאות בבסיסים. אני מספרת את הסיפור שלי בשביל עדי, חברה שלי. אני רוצה שהסיפור ייצא וישמעו מה חווינו באותו יום. זה ממש חשוב".
עדן משתפת כי "ההרצאות האלו, בסוף, זו דרך להנציח את הנופלים". במבט קדימה היא אומרת: "אני רוצה לעשות הסברה בעולם, ולטייל קצת".
בכל הנוגע לשיקום, עדן מעידה כי "היחס אלינו היה מדהים, גם בשיקום וגם לאחר מכן. יש מעטפת כל כך גדולה של אנשים שתורמים, שרק רוצים לתת לנו, לטפל ולעזור". סתיו מציינת כי "גם אנשים פרטיים הגיעו, חילקו אוכל. יש גם את הפעילות של פרויקט 'שווים בתעסוקה', שמציע קורסים בתחומי ההייטק לנפגעי המלחמה. זה בהחלט יכול להיות רלוונטי גם לנו". עדן מסכמת: "את ואני, שתינו פצועות, יש משהו שמאחד בינינו שאף אחד לא יצליח להבין".
חברות נוספות שרוצות לפתוח הכשרות ייעודיות במסגרת המיזם מוזמנות לפנות לאבישג אלבז הרוש: Avishageh@gmail.com
מתפרסם בשיתוף מפעל הפיס
