רגע לפני 7 באוקטובר עוד התווכחנו בלהט האם יתקיימו הקפות שניות בצאת שמחת תורה ברחובות, האם תהיה בהן הפרדה, והאם המראות של תפילת יום כיפור ישובו על עצמם. אבל האסון טרף את הקלפים. הוא הבהיר באופן הכואב ביותר שלמדינת ישראל יש כמה משימות יותר דחופות מאשר קטטות המוניות סביב תפילה במרחב הציבורי. בימים שאחרי, לחמו ותרמו יחד, כתף אל כתף, חילונים ודתיים, ליברלים ושמרנים. הם הבינו שיש להם משימה גדולה יותר יחד, ואל להם להיגרר אל אותם ויכוחים ישנים.
אבל הזיכרון האנושי קצרצר, והנה עיריית תל-אביב כבר יצאה בהצהרה לקראת חגי תשרי שלא יתקיימו תפילות במרחבים ציבוריים. כמובן, המעגל הפבלובי הופעל מיד: מצד אחד ארגונים ליברליים הכריזו על ניצחון, כאילו מדובר במערכה שהיא קודש הקודשים. מנגד, היו מי שהצהירו שיפעלו דווקא ויתייצבו בכיכרות להכעיס. מריבות היהודים לא מתחלפות וגם לא הופכות לחכמות יותר. אין חדש תחת השמש.
במקביל, בשבוע האחרון הרשתות החברתיות סערו סביב קמפיין פרסומי שבמסגרתו הלוגו של מעדן הילדים גמדים שינה את פניו ועבר לכתיב רב-מגדרי – גמדים וגמדות בדיבור אחד. גם כאן היו מי שהיה להם בהול לצאת לקרב על קדושת השפה העברית. לא זו אף זו, היטיבו מספר צייצנים להבהיר שהמפלה של 7.10 והיעדר הניצחון המוחלט הם תוצר של אותה תבוסתנות של הלשון הרב-מגדרית. הוויכוח הזה היה רגע מרהיב שבו הטפל שוב הופך לעיקר.
ברור שהמאבקים הפנימיים לא התאדו בגלל המלחמה, גם אם לרגע היה מצג שווא שזה מה שיתרחש. ברור שחברה צריכה לעסוק בכובד ראש בנושאי הליבה שבונים (ושמפרקים) אותה. שוויון הוא לא ערך שולי והוא מייצר התנגשויות תמידיות שראוי לעסוק בהן ברצינות. אבל במקרים האלו העניין הוא הפרופורציה. ההקשר.
התמכרנו לסערות בכוס מים, לא יצרנו הפרדה בין עיקר לטפל, הגענו עם להט מוגזם לסוגיות שקל לפתור בהידברות או בפשרה. שוב מרחבים נינוחים הופכים לזירת קרב. הרי שום לוגו של מעדן חלב לא חשוב מספיק בשביל לחלק את כולם לעמדותיהם השבטיות. עם כל הכבוד – כששני חבלי ארץ מפונים, כשיש עוד כל כך הרבה חטופים, כשנלחמים באויבים מבחוץ – מי שמעדיפים להתעסק בלוגו של מעדן חלב בעיקר יוצאים גמדים.