בין ההמתנה המותחת לתקיפה האיראנית לבין התפוצצות הכטב"מים בשמי הצפון, ממשיכה שגרה קשה של עוד ועוד לוחמים שנפצעים בלחימה בדרום. לאור השינוי בעצימות הקרב נדמה שהגזרה רגועה יותר, אבל למעשה בכל שבוע מתווספים לרשימה הארוכה פצועים נוספים שנדרשים להתמודד עם חיים חדשים. חיים של כאב, של חוסר ושל מוגבלות.
רק השבוע נוספו שישה פצועים קשה, נכון לכתיבת שורות אלו: ארבעה לוחמי מילואים מגדוד 9215, ויומיים לאחר מכן קצין רפואה ופרמדיק במילואים מסיירת גבעתי. קצב האירועים בישראל לא מאפשר לציבור להפנים את המשמעויות של קליטת אלפי פצועים בגוף ובנפש חזרה בקהילה – כשהמרחב המשותף כלל לא מותאם לקליטתם.
"אחרי חודשיים וחצי בשיקום, השתחררתי לחיים עם כיסא גלגלים – ואז התחילה ההתמודדות", מספר יצחק שוורץ (35) מקדומים, מ"פ במילואים בחטיבת הנגב, שנפצע בבית-חאנון ונותר משותק בפלג הגוף התחתון. "הבית לא מונגש, אז עברנו לבית זמני אחר עד שנתארגן. אני הולך לטיפולים לאורך השבוע ויודע שגם העיסוק שלי כהנדסאי במצב הזה הוא מורכב.
"לפני הפציעה לא הבנתי מה המשמעות של נגישות, עכשיו מספיק שבלטה קצת בולטת כדי שאני לא אוכל לעבור עם הכיסא. בתור מי שעובד בבניין אני יודע כמה מאמץ צריך בשביל להשיג אישורים של חשמל למשל בשביל טופס 4. אבל נגישות? אפשר ככה-ככה. בישראל לא באמת מבינים את המשמעות של זה. כשהמרחב מותאם ומקבל זה חוסך שאלות מיותרות או עודף תשומת לב. כשאני מנסה לעבור עם הכיסא ולא מצליח, ארבעה אנשים שונים פונים אליי מכוונות טובות, אבל זה לא נעים".
שוורץ נשוי ואב לשלושה. המשפחה היא מרכיב מרכזי בשיקום. "אני לא יודע מה היה קורה איתי בלי אשתי. אני חושב הרבה על מאות הפצועים והנכים הצעירים, שעוד בשלב של הרווקות והחיפוש. מי מחכה להם בדירה? מי דואג להם? הגיל של הפצועים הוא פקטור רציני פה. אלו אנשים שכל החיים לפניהם – הם היו פעילים, עובדים, מטיילים. בסוף לכולם יש המון כוונות טובות, אבל נדרשת פה רגישות ומודעות בשביל שההשתלבות תהיה מיטבית".
*
"יש דברים כביכול קטנים שהעלאת המודעות אליהם היא משמעותית", מסבירה שרית קדרון, סגנית ראש אגף שיקום במשרד הביטחון. "למשל, בציבור התרגלו שאדם שמסתובב עם כלב הוא עיוור, אבל מאז המלחמה משתמשים בכלבים האלו גם עבור מי שסובלים מקשיים נפשיים. וצריך ללמוד כשהם עולים לאוטובוס או נכנסים לחנות, לא להטריד אותם בשאלות או להערים קשיים.
"מעבר כמובן לכל עניין הנגישות, שיש לנו הרבה מה להשתפר בו, יש את הפצועים השקופים, שנפגעו בנפש. החשש שלנו הוא שלא נאתר פצועים שמצבם מחריף, ופה המודעות והרגישות נכנסות לפעולה. אם אתם יודעים שיש סביבכם אנשים שהיו במלחמה – תהיו הסנסור בשטח. חברים, בני משפחה, מעסיקים: תפתחו את העיניים ואת הלב. תרימו דגל אדום אם אדם לא שב לעצמו. זו משימה לאומית. ישנו גם קו ייעודי לדיווח – גם אם אתם במעגל השני של הפצוע: 8944* קו נפש אחת, שפעיל 24/7".
עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, מכיר את הנושא מקרוב. "מטרת השיקום העליונה היא השבת הפצועים למקום שבו הם מתפקדים כאזרחים מן המניין ותורמים את חלקם לחברה, ואני מודאג שרבים מהם יתקשו לשוב לשוק העבודה. האחריות בנושא הזה יושבת גם אצל הממשלה, אבל גם אצל המעסיקים שצריכים לדאוג לשלב, לתת קדימות לפצועים ברכישת השכלה ובתעסוקה. אנחנו צריכים לשאוף למאה אחוז השכלה ותעסוקה בקרב פצועי חרבות ברזל, זו משימה לאומית והאחריות עליה היא לא רק של אגף השיקום, היא של כולנו".
בינתיים רפורמת "נפש אחת", שאושרה לפני שלוש שנים, עוד תקועה ורק שליש ממנה יושם. גם במסדרונות הכנסת והממשלה לא מפנימים את גודלו של האתגר. בייחוד כשהנחת העבודה היא שרוב הפגיעות הנפשיות מתגלות לאחר זמן, ולא מיד. "בהתנהלותה עם הפצועים הממשלה כרגע מדגימה אוזלת יד שמגיעה לכדי רשלנות פושעת", מוסיף קלימן, "דוח מבקר המדינה היה מאוד ברור במסקנותיו בנוגע למימוש הרפורמה. לצערנו הפצועים מוזנחים והממשלה לא נוקפת אצבע כדי לשפר את מצבם.
"הנכים מתמודדים עם מחסומים בירוקרטיים, מחסור ברופאים, בעובדים סוציאליים ובעובדי רווחה באגף שיקום במשרד הביטחון, אין סיוע משפטי חינם למרות שזה הובטח, ואנשים יוצאים מהאשפוז כשאין להם מענה. לממשלה יש את הכלים ליישם את הרפורמה ולתת לנו את הכלים לשקם את הפצועים האלה. כל מה שצריך זה שלממשלה ולעומד בראשה יהיה מספיק אכפת כדי להקים ועדה בין-משרדית ולטפל".
*
ימים יגידו כיצד ישתנה המרחב הישראלי בעקבות המלחמה. שובם של אלפי הפצועים הביתה, מאות המשפחות שנוספו למעגל השכול הנורא, וההתמודדות האזרחית עם ערעור החיים דורשים מאיתנו רגישות יתר, קשב וסבלנות. אדוות המלחמה יפגשו אותנו שנים קדימה, וכפי שלמדנו ממלחמות קודמות – אנחנו דור ראשון לטראומה קשה שנצטרך לחיות לצידה ובצילה.
החספוס הישראלי הוא תכונה מבורכת, אבל בעת הזו נדרשת עדינות יתר. בכביש, ברחוב, במקום העבודה ובקהילה. התגובות של הציבור וההתאמה שלנו אל המצב יכתיבו במידה רבה את היכולת שלנו כחברה להשתקם, ולא רק של מי שהמלחמה צרבה באופן אישי.
