קשה להפריז בחשיבותה של סדרה כמו "שקשוקה" בימים אלה, בהם ילדים וילדות מתמודדים עם מדינה שחדלה להאמין אפילו באפשרות של שגרה סבירה: לא בקיום מסגרות קיץ, לא בתכנון חופשות וגם לא בתפיסה לפיה המיטה שלהם בבית היא מקום בטוח. יותר מזה: טקסטים כמו הנאום שנשא תא"ל ברק חירם השבוע מלמדים על תחיית הספרטניות הישראלית, שבה השאיפה לנורמליות – ואפילו להנאה רחמנא ליצלן - היא משגה חמור שמוביל לאסון.
אבל לפחות בינתיים, העונה החדשה של "שקשוקה" משודרת כרגיל ומשמשת עוגן עבור אינספור משפחות: כל פרק הוא טקס קטן וצנוע של שפיות, שבו הצופים והצופות נחשפים בצורה מבוקרת, אינטליגנטית ורגישה למורכבות של החיים באמצעות דמויות שנראות כמוהם ומדברות פחות או יותר באותה שפה (שנופלת לעיתים להתנסחות מליצית מדי). במובן הזה, "שקשוקה" מרימה את הכפפה שהמערכות כולן השליכו הרבה לפני 7 באוקטובר ואחריו פשוט שכחו ממנה. זה לבדו מצדיק מחילה על חטאים כמו הדמות של המורה גלית (אגם רודברג). איפה היא ואיפה אילנה (עדי חבשוש) האהובה.
צל המלחמה הופך גם את הפרק של אתמול, "סבתא סימה מתה", לאירוע רלוונטי, שכן הוא עוסק במרכיב הכי אכזרי בתפריט הייסורים של התקופה: הנוכחות של המוות בכל פינה. אמנם המנוחה היא סבתא סימה, שהלכה לעולמה בשיבה טובה מאוד, אבל האובדן עדיין פוצע ותוקף את משפחתה בדרכים מגוונות, ומתברר שכולם מעכלים ומעבדים אותו אחרת. גם החברים והחברות מוצאים את עצמם תוהים מה להגיד, מה "נכון" לעשות והאם מותר גם לצחוק במהלך שבעה.
כרגיל, הכתיבה ב"שקשוקה" מיטיבה לנווט בין האנושי והפדגוגי. בפרק הזה בולטת המודעות של היוצרים אבנר ברנהיימר ואסיה לבטוב לאפקט המשתק של המבוכה, בעיקר בגילי ההתבגרות, ועד כמה הכרחי לנרמל אותה בסיטואציה חסרת אונים. זה נכון גם לגבי מתן הלגיטימציה להומור, שהוא אינסטינקט הישרדותי מובהק ברגעים של עצב ולא עדות לחוסר כבוד. אלו 25 דקות של חום ואמפתיה, שבסיוע מעטפת חינוכית מתאימה (שהיא כמובן האתגר האמיתי) יכולים להיתרגם לפיתוח אופי חיובי ואוהב אדם.
הכנסת המוות בדלת הקדמית של המסך היא צעד חיוני, אבל במקביל הוא גם מציף את הפער בין העלילה האוניברסלית והמאופקת של "סבתא סימה מתה" לעומת המציאות הייחודית וחסרת הרחמים של המלחמה, שפולשת כמו אטילה ההוני לעולמם של הילדים והילדות. כמה אירוני וטרגי: "שקשוקה" מחויבת עד הסוף להידברות כנה ובוגרת עם הקהל שלה, ועדיין ביחס להוויה הישראלית היא מתפקדת כבועה.
בקטנה
עוד בוקר סביר והגיוני עבר על "חדשות הבוקר" של קשת, "הטלוויזיה של ישראל", כשהפאנליסט יהודה שלזינגר אמר שלא אכפת לו מהחשדות לכאורה בפרשת ההתעללות במחבל בשדה תימן, והוא בכלל תוהה למה המדינה לא לוקחת יוזמה ואונסת מחבלים באופן מסודר. הדברים מבחילים וחולניים, אולם חשוב להצביע על תפקודו של ניב רסקין, שלא חשב שצריך להציב גבול כלשהו ורק ניווט את השיחה מ"בעד אונס" ל"נגד אונס". רק לאחר שהדברים הוצפו ברשת וגררו תגובות נדהמות ונזעמות, בהפקת התוכנית אמרו שהם "מצירים על הדיון שהתפתח הבוקר באופן מאולתר". ובכן, השמועה טוענת שבשביל מצבים כאלה בדיוק דרוש מגיש בעל תפיסה בסיסית של מותר ואסור ולא פלסטלינה עם דופק.
