1 רבים יצומו השנה לראשונה בתשעה באב. לא צריך להסביר למה.
פגשתי צעירה אחת כזו בשבת האחרונה. יותר ממאה ניצולים של המסיבה בנובה הגיעו לשמור שבת ביחד בירושלים. ארגון "קשר יהודי" הזמין אותם, יחד עם משפחות חטופים. אחת מהן, שאיבדה כמה חברים, אמרה לי שהיא ממש מחכה כבר לשבת בתשעה באב על הארץ, לבכות, להגיד את הקינות, להרגיש בבטן את הרעב, מיום שני בערב ועד יום שלישי בלילה.
פעם מילה כמו חורבן נשמעה לה מנותקת, הזויה. עכשיו היא מחוברת לאבל, ורוצה לבטא את זה. היא הגדירה זאת באופן עמוק: "לא ישבתי עליהם שבעה, כי אני לא משפחה. תשעה באב הוא שבעה של כל העם, של כל המשפחה".
היום הזה השנה הוא לא סמלי, הוא מוחשי. לא סתם תעשיית הרעל של אויבינו מנסה להבהיל אותנו, שאולי ביום הזה נותקף חלילה. זה הפריים-טיים של כל הפורענויות. זהו היום שבו נחרבו שני בתי המקדש, היום שבו התרחש חטא המרגלים, ולאורך ההיסטוריה - אין-ספור צרות סביב היום הזה: גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי צרפת, גירוש ספרד המפורסם, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והאקציה הגדולה בגטו ורשה, בשואה. מי שיקרא את מגילת איכה יידהם: בנינו ובנותינו נלקחים בשבי לעם אחר, גופות של עוללים ונשים וזקנים מוטלות ברחובות. בלי סרטוני זוועה, המגילה לוקחת אותנו לסיבוב מזעזע בירושלים החרבה.
1 צפייה בגלריה
תשעה באב, קיבוץ בארי אחרי הטבח, שתילת הגפנים השבוע בקיבוץ כרם שלום, קצין חינוך ראשי תא"ל אופיר לויוס
(צילומים: גדי קבלו, עמית שאבי, רונן טופלברג, דובר צה''ל)
אבל אמרתי לאותה ניצולה שכל כך רוצה לצום, שיש גם צד שני למשוואה. שזה יום שצריך לראות בו גם כמה התקדמנו, ולאן עוד רוצים להגיע. הרב שלמה קרליבך אמר שיש שני סוגי דמעות: אלה שיורדות, בדכדוך ובצער, ואלה שעולות, בתקווה ובתפילה. כאלה הן הדמעות של תשעה באב. זה אינו רק יום שחור של דיכאון לאומי. זה היום להעלות את כל הדמעות שלנו מאז 7 באוקטובר למעלה. לזעוק, להתפלל, לקוות, לחלום בגדול, להסתכל לעתיד.
ולכן בצהריים של תשעה באב, קמים מן הארץ. מתנערים. יש עדות שבהן יש אפילו מנהג לטאטא את הבית לכבוד המשיח.
כן, משיח. אם הבנו השנה שצריך לצאת מהקונספציה, שחייבים לחשוב אחרת, אולי נתחיל לדבר גם על מילים "משיחיות" כאלה. על גאולה שלמה. כמו שהרוע הפתיע אותנו השנה בעוצמה הכי גדולה שיש, כך אנחנו מקווים שגם הטוב יפתיע אותנו לצד ההפוך, בעוצמה הכי גדולה שרק אפשר. כמו שהתממשו תסריטי אימה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, כך צריך לקוות לתסריטים של יופי ונחמה ושמחה, יותר מכל מה שהדמיון שלנו משער.
2 "אסור לנו לפספס כזה משבר טוב", אמר לי השבוע בחיוך מריר תא"ל אופיר לויוס, קצין חינוך ראשי. איזה משפט. העם היהודי הרי יודע לנצל היטב משברים. להפוך אותם להזדמנויות.
חיל החינוך בצה"ל מתחיל להתכונן לאירועי השנה למלחמה. לצד האזכרות הרבות שצפויות, ובמצב של אי-ודאות ביחס לעתיד, לויוס מבקש להתחיל לנסח את השפה שבה נדבר על המשבר הזה. שפה של תקווה. והדברים שלו מתאימים, עוד לפני אירועי השנה, לתשעה באב. הרי גם אלה אירועי השנה, לחורבן הבית.
לויוס מתחיל בכאבי הפנטום שלו. הוא קטוע רגל, מאז שמטען חבלה התפוצץ בסמוך אליו ברצועת עזה. "הכאב חזר לי עוד יותר במלחמה", הוא מספר, "ובמובן מסוים שמחתי על כך. הכאב מזכיר לי כל הזמן את הסיפור. אז אני אומר לכל מי שאני פוגש: גם לנו יהיו כאבי פנטום, תמיד. האמון נשבר, המערכות קרסו, איבדנו כל כך הרבה. החוסר העצום הזה, זה כאב שילווה אותנו".
יש שתי מילים שהוא חוזר עליהן הרבה - "להחזיק מורכבות. להחזיק דיאלקטיקה. צריך ללמוד להכיל את זה: יש פה שבר ויש פה תקווה. אוי ואבוי לנו אם נמשיך בלי אחד מהחלקים האלה. צריך ללמוד לחיות עם השבר, וללמוד לצמוח מתוכו. כל הסדקים והצלקות ילוו אותנו. אז צריך להפוך אותם לחומר בערה, כדי לבנות את קומת התקווה. התקווה לא תמיד רציונלית. אבל זה רציונלי לבחור בתקווה למרות הכל, ולא בייאוש ובתסכול, בפרט כשמדובר בייאוש מדברים שאין לנו השפעה ושליטה עליהם".
גם המילה אחריות חוזרת שוב ושוב. "עוד תהיה אחריות ספציפית. אנשים ייחקרו, יודחו, אבל האחריות היא קודם כל קולקטיבית. של כל הדור שלנו. אמרתי לבן הצעיר שלי: 'אתה אחראי על מה שקרה ב-7.10'. הוא אמר לי: 'אבא, אבל אין לי שום תפקיד, אני נער, הייתי בשבוע שדאות'. אמרתי לו: 'זה לא משנה, אני אחראי על חטא העגל. זו גם האחריות שלי, עד היום'. אז 3,000 שנה קדימה אני רוצה שנרגיש אחראים על זה. לא רק נחפש אשמים ספציפיים".
שפת התחקיר, הוא אומר, עוסקת בשאלה מה היה. שפת התקווה עוסקת בשאלה מה יהיה. "לצד התחקירים החשובים שיבררו מה היה, עלינו לשאול לא פחות מה יהיה. אי-אפשר להתמכר רק לשפת המחדלים. לא סתם בעברית, 'משבר' הוא מקום הלידה. זה המקום שבו דברים נולדים. באמת, מנהיגי תקווה לא יכולים לפספס משבר טוב".
3 משום מה זו לא הייתה הכותרת הראשית, אבל חשוב שתכירו את תמונת הניצחון הזו: יום שלישי בבוקר, קיבוץ כרם שלום, טקס חגיגי של שתילות. זה היה החלום של עמיחי וייצן, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ. לטעת שם כרם. עמיחי נפל בהגנה על היישוב ב-7 באוקטובר בקרב גבורה. השבוע נשתלו שם 4,400 גפנים, בכרם חדש. והשם כל כך מתאים: כרם שלום.
מכל הנוכחים ומכל הנואמים - והיו שם גם הנשיא הרצוג, השר וסרלאוף ובני גנץ - נביא את דבריה של טליה וייצן, אלמנתו, שאמרה: "אנחנו מגשימים היום את החלום של עמיחי, שהוא גם חלום כל הדורות. לטעת בארץ. יש פסוק: 'הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ'. אנחנו זורעים בדמעה, אבל עוד נקצור ברינה. בתקופה הזו אני מגלה שרק דברים אמיתיים יכולים להביא שמחה. לכן הבוקר יש לי שמחה אמיתית. כי אנחנו עושים פה דבר אמיתי, דבר גדול".
בשורות טובות, כרם שלום. ושבת שלום.
הסטטוס היהודי: "בתשעה באב אנחנו לא מתאבלים רק על מה שהיה ואיננו. עם ישראל הוא לא כספת ששומרת את זיכרונות העבר, אם אין להם קשר להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא אי-השלמה עם ההווה, ורצון לתקן אותו" (ספר "נתיבות שלום")
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
