חוף פלמחים
המצולמות (מימין) ענת קליינר (71) ובט שמגר (78), פנסיונריות מרחובות. ענת עבדה כמורה למדעים בחטיבה ולפני זה כמדריכה בחברה להגנת הטבע; בט עבדה מעל 30 שנה כמרצה לתולדות המוזיקה באוניברסיטת בר-אילן.
בט: "נפגשנו לפני כ-12 שנה בסטודיו קסום לקדרות בגבעת ברנר". ענת: "יש משהו מיוחד בקדרות, לגעת בחומר וליצור את היש מאין, ולהצליח לפעמים לחבר בין הידיים ומה שיש לך בראש". בט: "אני נורא אוהבת את הים וחיפשתי פרטנרית, כי בעלי לא אהב את החוף, הוא לא הבין את כל הקטע. כל שבוע ענת ואני באות לחוף, גם בחורף, בסערות, וגם עכשיו כשיש מלחמה. הבוקר התלבטתי אם לבוא, כי זה קרוב לבסיס צבאי, אבל ענת יותר הרפתקנית ממני, ואני הולכת אחריה. היא מכריחה אותנו להגיע לכאן עוד לפני הזריחה, כשעדיין חושך. בקיץ אני אוספת אותה ב-4:00 בבוקר. ענת מאפשרת לי להיות בטבע ולגעת בו, למצוא את השקט, וגם לעבד דברים ביחד, אישיים או פילוסופיים". ענת: "עם בט אני יכולה לשתוק ולא רק לדבר, וזה מאפשר להיות ביחד.
"כל פעם אנחנו עושות משהו קצת אחר, אם זה לטייל צפונה עד לשפך השקמה או דרומה, לעתיקות של יבנה-ים. כל פעם אנחנו מתרכזות בדבר אחר, בצדפים, בחלוקי הים ובציפורים. את האנפה שאתה רואה פה, אנחנו מכירות כבר שנים, והיא אותנו. אנחנו תמיד עושות מדיטציה כאן, משתלבות עם המקום וסופגות את מה שיש לים להציע. מתמזגות עם החוף וחוזרות נקיות".
בט: "עברנו הרבה חוויות בחוף. מצאנו פעם ארנק עטוף בשקית ניילון. בפנים היו 1,000 שקל וכרטיס אשראי שבזכותו הצלחנו למצוא את בעל הארנק. ענת התקשרה אליו. הוא היה מין שוויצר כזה שסיפר שהוא הפיל את הארנק במהלך דייג בספינה וניסה לשחות לחלץ אותו. הוא לא היה מעוניין לקבל חזרה את הכסף, וקניתי ספרים בכסף". ענת: "אני תרמתי את שלי, אבל לא זוכרת לאיזו מטרה". בט: "את יותר גדולה ממני. את זוכרת כשטיילנו לשפך עם ביס? ביס הוא הכלב של הבן של ענת. הוא חצה את השפך והתקרב לשטח הצבאי שבצד השני. פתאום שמענו ממגדל השמירה, 'הכלב שלכם חודר לשטח צבאי!'"
ענת: "כמוך, אנחנו אוהבות לפגוש אנשים בחוף ולדבר איתם". בט: "פגשנו פעם דייג עם זקן ארוך שסיפר שהיה קצין בכיר בצבא והשתתף בכל המלחמות, ושיש לו שלושה בנים לוחמים. כשהוא יצא לפנסיה הוא חיפש משהו מנוגד לחלוטין ללחימה, ובחוף מצא את השקט שעזר לרפא קצת את כל הפצעים. הייתה לנו פעם תוכנית ללכת לחוף זיקים ואז כל פעם להצפין לחוף הבא, עד לראש הנקרה, אבל זה לא קרה. יש משהו בלהגיע כל פעם לאותו המקום ולראות את השינויים הקטנים - השפל והגאות, השינויים בטבע. זו חוויה יותר משמעותית. ליד השפך יש שרידים של איזה דחפור צבאי ענק, והיה נורא יפה לעקוב אחרי ההיעלמות שלו. כמו שקורה לנו".
בט: "גדלתי בניו-יורק ועליתי ב-1975 בעקבות האהבה. בעלי נולד בארץ ועבד בשביל האוצר בתור כלכלן. שלחו אותו לארצות-הברית כדי לעודד השקעה בארץ. עשיתי אז תואר שלישי במוזיקולוגיה בניו-יורק, ושם נפגשנו. הארץ שאליה עליתי אינה הארץ של היום. אני מרגישה שגנבו לי את הארץ שאני אוהבת. עם חצי מהעם אני מזדהה ואוהבת, ועם החצי השני, אוי ואבוי לנו. אני מודאגת מהעתיד". ענת: יש ארץ ויש אנשים. את הארץ אני מאוד-מאוד אוהבת, ואני לא יודעת אם הגורם האנושי יאפשר לילדים שלי להמשיך לגור כאן. הטון הפך להיות יותר ויותר פונדמנטליסטי וקיצוני".
