"אנחנו עומדים עכשיו על צומת טי", אומר מקור ביטחוני. "יש לפנינו שתי אפשרויות: או הסדרה בעזה, עסקת חטופים והפניית משאבים לאיראן ולצפון, או מלחמה אזורית. נתניהו גורר אותנו למלחמה אזורית".
אני חושב שאתה טועה, אמרתי. נכון, אנחנו עומדים בצומת טי, אבל מבין שתי האפשרויות נתניהו בוחר בשלישית: להתנחל בצומת. להתחפר שם, בתקווה שמישהו או משהו יצוץ ויפתור את הבעיה. הוא משיח מסוג חדש – לא כזה שמחולל נס, אלא כזה שבונה על ניסים של אחרים.
שתי המילים המופרכות ביותר בכל פרשנות מדינית הן "חסר תקדים": באלפיים שנות גלות, 127 שנות ציונות ו-76 שנות מדינה צברנו מאגר ענק של תקדימים היסטוריים, טובים ורעים, זמינים לכל משתמש. אף על פי כן, קשה למצוא תקדים לתקופת ההמתנה הנוכחית. האם היא מזכירה את שלושת שבועות ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים? לא ממש. יש אולי דמיון בממדי החרדה בציבור והביקורת הפוליטית על ראש הממשלה. אז כמו היום המוטיבציה בקרב הכוחות הלוחמים הייתה גבוהה, למרות הקשיים.
אבל הציפייה אז הייתה להחלטה של ממשלת ישראל, לא להחלטות של ראש ארגון טרור לבנוני ואייתוללה איראני, וההזדהות עם ישראל במערב ובעולם היהודי הייתה שלמה. צה"ל היה הגורם שדחף למלחמה; היום צמרת צה"ל מעדיפה את דרך ההסדר.
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת אין ברירה: האיום שהציבו מצרים, סוריה וירדן על עצם קיומה של המדינה היה ברור ומיידי; מלחמת עזה התחילה כמלחמת אין ברירה, תולדה של טבח מפלצתי, והתפתחה למלחמת ברירה מתמשכת, מדממת בדרום, מדממת בצפון. רוב הישראלים חיים בתחושה שאנחנו מנהלים מלחמת אין ברירה: 7 באוקטובר עדיין איתנו. זאת טעות: התקדים שמונח לפתחנו הוא 18 שנות הכישלון הישראלי בלבנון, לא מלחמת ששת הימים.
ההשוואה לא תופסת גם לגבי ראשי הממשלה אז והיום. לוי אשכול היה איש מעשי, שקול, ספקן מטבעו. חנה זמר, העורכת המיתולוגית של העיתון "דבר", שאלה אותו פעם מדוע הוא מתייסר כל כך – הרי לכל מטבע יש שני צדדים. אשכול הרים את משקפיו עבי הזכוכית ואמר, "אבל אני רואה שלושה". כריזמה לא הייתה לו; הוא קיבל בתמורה חוכמה, מזג איתן ויכולת לעבוד עם יריבים פוליטיים. לנתניהו יש מה שלא היה לאשכול, ואין מה שהיה לו.
בצבא מתלוננים שהדרג המדיני, קרי ראש הממשלה, מנציח מצב של "אי-בהירות אסטרטגית". במילים פחות צבאיות מדובר בהחלטות שמתקבלות מיום ליום, בלי שתוצב מעליהן מטרה שצריך לחתור אליה, ובלי שיח אמיתי בין מקבלי ההחלטות. אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, אמר הנרי קיסינג'ר, כל דרך שתבחר תוביל אותך לשום מקום. התסכול לא נובע מהשקפת עולם ימנית או שמאלית. מבחינת הצבא, דבר אחד הוא להתכונן להסכם בדרום שיעביר את משקל ההחלטות צפונה ומזרחה; דבר אחר הוא להתכונן להסכם הומניטרי שמשמעותו הפסקת אש זמנית; דבר שלישי הוא להתכונן למהלך שיחזיר אותנו למצב הקיים כרגע, המשך ההתשה ההדדית בצפון; דבר רביעי הוא להתכונן למלחמה אזורית מול איראן. המשאבים של הצבא מוגבלים: הוא זקוק למתווה, לדרך. הוא נושא עיניים אל ראש הממשלה ומקבל סיסמאות חלולות, כוזבות, כמו "ניצחון מוחלט".
איראן היא מדינת סף גרעינית. השאלה אם עדיין ניתן לחסל את המתקנים הגרעיניים שלה, או שכמו צפון-קוריאה היא השיגה לעצמה תעודת חסינות גרעינית, פתוחה לוויכוח. טבעת האש שיצרה איראן סביב ישראל היא איום נוסף. שני האיומים מחייבים טיפול רציני, מעורבות אמריקאית והבנה עם מדינות באזור. הם לא ייעלמו באמצעות סיכולים ממוקדים.
על רקע זה נעשו בימים האחרונים מאמצי-על לשכנע את האיראנים שלא קרה שום דבר נורא. החיסול של הנייה בטהרן לא היה חריג – היו חיסולים על אדמת איראן בעבר. הם נעשו באותן שיטות, פחות או יותר. ישראל לא לקחה אחריות, והמשטר האיראני ידע להכיל. חיסול הנייה אפילו קל יותר להכלה – הנייה היה פלסטיני, אישיות זרה, והחשבון של ישראל איתו לא נוגע לכאורה לחשבון של איראן עם ישראל.
משרד ראש הממשלה התפאר ברשת בחיסול הנייה ומיד אחר כך מחק את הפרסום. כמו תמיד, היה טמבל תורן שלחץ על הכפתור הלא-נכון במקלדת. אבל המתח בין הצורך להרגיע את איראן לבין הפיתוי להלהיב את הבייס, לא נעלם. "ג'ואיש כרוניקל" הוא שבועון שמופץ בקהילה היהודית בבריטניה. יש לו כ-20 אלף מנויים. מכל כלי התקשורת בעולם הוא זה שנבחר לחשוף את הפרטים החשאיים של פעולת החיסול, המיוחסת לישראל. הוא ידע לספר איפה הוטמנה הפצצה, מה היה משקלה, מי היו שני הסוכנים שהטמינו אותה, איך עקבו אחריהם אנשי המוסד (מצמרות העצים, לבושים בירוק), כמה כסף קיבלו ואיך הוברחו בחשאי למדינה צפון אירופית. השבועון ידע אפילו על המעורבות של יחידה 8200 במבצע. סקופ אדיר.
לקראת סוף השבוע נדמה היה שהמאמץ נושא פרי. השילוב בין הלחץ של מדינות מערביות ובראשן ארצות-הברית, הזמן שעבר והנסיבות המקילות הוציא מדוברים איראנים הצהרות פחות מתלהמות. "איראן היא דיקטטורה", אמר לי גורם ביטחוני. "אף על פי כן, סביר להניח שיש בממשלה שם ויכוח על היקף התגובה, אולי גם על עצם התגובה".
ישראל היא דמוקרטיה, אמרתי לו. אף על פי כן, אין בממשלה שלנו ויכוח על היקף התגובה, אולי גם לא על עצם המעשה. אי-בהירות אסטרטגית.
הוא גיחך.
לשלוט ביהודים
אל"מ שמעון סיסו, מח"ט שומרון, הוא קצין אמיץ. בשנתיים האחרונות עשה לילות כימים במלחמה נגד גורמי טרור בשכם ובנותיה. הוא לא הוכשר להילחם ביהודים. בתחילת הפיקוד שלו על החטיבה פגשתי אותו בחווארה לאחר לילה של מרדף עקר אחר נערי גבעות שהציתו בתים ומכוניות. ביום שני בבוקר היהודים נפלו עליו שוב: חבורה של ברסלבים, אנשי הכת של הרב אליעזר ברלנד, חסמו בכוח את הכניסה למחנה החטיבה. פרצה השתוללות אלימה, שלוחת רסן. סיסו נאלץ להטיל רימון הלם. יותר משהמעמד היה מסוכן, הוא היה מביך.
לא בדיוק ברסלבים, לא בדיוק רב. ברלנד בן ה-86 הוא עבריין כבד: זקנתו לא מביישת את נעוריו. ב-2016 הורשע במעשים מגונים ובתקיפה: הוא שלח ידיים אל אבריהן המוצנעים של נשים. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר, ברח למרוקו, גורש לזימבבואה, לדרום-אפריקה, להולנד ושוב לדרום-אפריקה. הוא הוסגר משם.
הוא נחשד במעורבות בשני מעשי רצח שהכת הייתה מעורבת בהם, ושוחרר מסיבות משפטיות. ב-2020 נעצר בחשד לקבלת דבר במרמה, לעושק, להעלמת מס ולהלבנת הון בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. הוא נידון שוב ל-18 חודשי מאסר. לאחר חודש וחצי שוחרר: מצבו הנפשי וגילו המופלג היו תעודת השחרור שלו. ההרשעות לא הפריעו לחברי הכת לדבוק בפולחן האישיות שלו. קצתם משוכנעים שהוא המשיח.
"שובו בנים", בנים במלעיל, כך נקראת הישיבה בירושלים שהברלנדים מתגודדים סביבה.
אחד הפרויקטים החביבים על הברלנדים הוא קבר יוסף בשכם. האתר שבו קבור לפי המסורת יוסף, בנו של יעקב אבינו, היה שומם למדי בשנים שבהן שלטה ישראל בשכם. אבל מאז שהעיר עברה לשליטת הרשות, בעקבות הסכמי אוסלו, הפופולריות שלו הרקיעה שחקים. הביקורים הליליים שם מערבבים פולחן דתי, הפגנת ריבונות והרפתקת נעורים. צה"ל, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, מאבטח את השיירות. המועצה האזורית שומרון מסבסדת את האוטובוסים. היא הקימה מינהלת לצורך הפרויקט. תור הנרשמים מגיע לחצי שנה.
הברלנדים לא מכירים בצה"ל וגם לא במינהלת ובסידורים שלה. הם מתעקשים לבקר את יוסף מתי שבא להם. למה? כי הם יכולים.
ביום ראשון בלילה הוציאה חטיבת שומרון שיירה לקבר יוסף. המשימה הייתה שיפוצים וניקיון. ברלנד ביקש להצטרף. הוא פנה לצבא. המח"ט חשב שיש כאן הזדמנות: הוא נפגש עם ברלנד וביקש ממנו לרסן את חסידיו. אתם מסכנים את הביטחון, אמר לו. ברלנד הבטיח שידבר עם החסידים. בשיירה היו ארבעה מקומות לאח"מים. סיסו הורה לקצין ההגמ"ר החטיבתי לצרף את האיש. תצלום שלו, עטוף טלית, מתפלל עם חיילים באולם הקבר, הופץ מיד על ידי חסידיו ברשתות.
כשהשיירה חזרה משכם למחנה החטיבה, חברי הכת רדפו אחרי הרכבים וניסו להתפרץ פנימה. בצבא לא ידעו מה מניע אותם: האם ההתלהבות משובו של המנהיג, או העלבון על שהם לא נסעו איתו, או סתם, כי הם יכולים. ברלנד הבטיח; הוא לא הבטיח לקיים.
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית, מכיר את ברלנד היטב. כמו רבים במגזר הציוני-דתי ובמגזר החרדי, הוא מחרים אותו. אילו היו שואלים אותו, היה מונע ממנו להיכנס. אבל הצבא לא שאל אותו, והמתנדב במינהלת העדיף לא להעיר אותו באמצע הלילה.
הסיפור משמעותי דווקא משום שהדרמה לא גדולה: מעשים כאלה מתרחשים ביהודה ושומרון יום-יום. הצבא לא מסוגל לשלוט ביהודים; הוא בוודאי לא מסוגל לשלוט בהם כשבמקביל הוא מנהל מלחמה בטרור הפלסטיני; המשטרה לא קיימת; העבריינים חוגגים.
אל"מ סיסו הבין בבוקר שהיה תמים: חבורה של עבריינים עשתה עליו סיבוב. בעוד שבועיים הוא מסיים את הפיקוד על החטיבה. הוא ימשיך לשרת: התפקיד הבא שלו יהיה בזרוע היבשה. מה שבטוח, לברלנדים הוא לא יתגעגע.
אינגריד כבר לא באה
שר החוץ ישראל כ"ץ פתח אתמול במסע עונשין נגד ממשלת נורווגיה. הנורווגים מעורבים עמוקות בעסקי פלסטין: בהסכמת ישראל הם הקימו קרן שמחזיקה בנאמנות את כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות. הם תורמים כסף לפלסטינים ומדווחים בלהט על הפרת זכויות אדם בגדה ובעזה. הם הכירו במדינה הפלסטינית והצטרפו לתביעה נגד ישראל בהאג.
ישראל נפרדה מאוסלו; נורווגיה לא רוצה ולא יכולה: אוסלו הייתה התרומה החד-פעמית שלה לשלום בעולם.
שלשום בישר ynet על החלטה של כ"ץ לבטל את הסכם הקרן. אתמול הודיע כ"ץ שהוא שולל את האמנה משמונת הדיפלומטים בשגרירות נורווגיה בתל-אביב שעסקו בנושאים פלסטיניים. נורווגיה, בישר איתמר אייכנר, שוקלת את תגובתה.
מהלכים כאלה עושים שכל רק אם הם צעד ראשון במאבק על דעת הקהל המקומית. היחסים בין ישראל לנורווגיה לא נולדו אתמול. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליהם בקלות.
בשנות הפריחה המעטות של הסכם אוסלו שמעון פרס הִרבה לקבל פרסים, לפעמים עם ערפאת, לפעמים לבד. סיקרתי את אחד המסעות שלו לרגל פרס שקיבל באוסלו. לאחר הטקס ליוו חברי הממשלה, מראש הממשלה ומטה, את פרס להמשך האירוע בבית פרטי. הממשלה הייתה של מפלגת העבודה. כולם הכירו את כולם בשמותיהם הפרטיים: נורווגיה הרבתה לסייע לישראל בענייני ביטחון חשאיים ולא חשאיים, ומפלגת העבודה שלה הייתה קשורה למפלגת העבודה בישראל, פוליטית וגם כלכלית. האינטימיות ביחסים הדהימה אותי. גם כמות האלכוהול שנמזגה שם. שבת אחים.
כמו שכתב ירון לונדון לגששים ב"כולם חכמים כולם", "באה אינגריד מנורווגיה – נירווגה את עוזי כפיר". אינגריד כבר לא באה, וממשלת נורווגיה מנרווגת אותנו בהאג, וכולם חכמים כולם.
התפוז המכני
ניסיון הגיוס של החרדים, על פי הנחיית היועצת המשפטית לממשלה והוראת בג"ץ, הסתיים בכישלון מוחלט. שני ימי ההתייצבות בבקו"ם ראויים להיזכר בעיקר בגלל האמירה של האברך מהפלג הירושלמי לכתב חדשות 12, "ראינו את צה"ל ב-7 באוקטובר. מי ירצה להתגייס לצבא כזה?" הבחור גם חצוף וגם שנון: כדאי לגייס אותו לסיירת.
מלכתחילה היה ברור שסוגיית הגיוס פוליטית: שם מקומה. כל כניסה של הצבא לשם נגמרת בהתבזות ובנזק לגיוס של מלש"בים שאינם חרדים. צה"ל צריך להעמיק ולייעל את הגיוס במגזרים האלה, בדגש על גיוס בנות. אבל הצבא בשלו: הוא בונה עכשיו על הסנקציות הכלכליות. סנקציות חייבות להיות, על פי דין. אף על פי כן, סנקציות לא יהיו: הממשלה הנוכחית תמצא דרך לעקוף אותן. מזכיר הממשלה יוסי פוקס יכתוב מכתב.
הגדר שעליה טיפסו צעירי הפלג הירושלמי לא שייכת לבסיס בתל השומר. בכל זאת, היא הרימה את תרומתה לחגיגת האנרכיה בכל מה שנוגע לצה"ל. ההתפרעויות בשדה תימן ובבית ליד עברו, בגרסה קצת יותר מתונה, לבית המשפט העליון. כאן מדובר בחסידי בן גביר, לא בחרדים. מישהו שקרא וצפה בחומר שנאסף בחקירת ההתעללות בעציר בשדה תימן, יצא מזועזע: "מה שהם עשו שם היה התפוז המכני", אמר. "התפוז המכני", סרטו של סטנלי קובריק, מתאר התעללות סדיסטית של חבורת פורעים. הסצנה בסרט היא מהאלימות שידע הקולנוע.
ניצחון קטן-גדול
ההסכם שהושג בערוץ 13 הוא בשורה טובה. הניסיון להשתיל פוליטיקאית בגוף תקשורת מקצועי, נכשל. הגוף דחה את השתל: מאבק העיתונאים נגד המהלך הזה חצה גבולות של כלי תקשורת ואולי גם גבולות של השקפת עולם. הוא המחיש שוב שיש בארץ גופי תקשורת, ויש שופרות שלטון: אסור לערבב ביניהם. חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצחים, העיתונאים בערוץ 13: הם חייבים למצוא דרך להקים את הערוץ מהריסותיו.
מאבק דומה מתנהל סביב המדיטק בחולון – מקבץ המוזיאונים ומוסדות התרבות שהעיר מתברכת בהם. כמו בפרשת ערוץ 13, הטיפשות עלתה על הזדון: ראש עיר חדש החליט להשליט על המערכת הזאת את אודליה פרידמן, שניהלה במשך שנים את תיאטרון הבימה והשאירה מאחוריה בעיקר חובות ונושים. מול הג'יפה הכללית אלה מאבקים קטנים. אבל כמו באולימפיאדה, גם ניצחון קטן יכול להיות הישג גדול.
