כמה פעמים הזזתם אתמול את השלט כדי לצפות בתרגילי כדור וסרט? כמה פעמים עצרתם אתמול את הנשימה עם כל תזוזה של אופיר שחם, דיאנה סברצוב, הדר פרידמן, רומי פריצקי ושני בקנוב? מאחורי הרגעים שריגשו את כולנו טמון עולם שלם של עבודה סיזיפית שאליה לא נחשפנו כי הן לא כוכבות ריאליטי – הן כוכבות אמיתיות, ספורטאיות אדירות, מופת ודוגמה להשקעה והתמדה.
ההתעלות בגמר ההתעמלות האמנותית מזקקת את הסיפור של המשלחת האולימפית הישראלית לפריז: יכולת להסתכל ללחץ בעיניים, ולהצליח לתת את ההופעה הטובה ביותר שלך במאני של המאני-טיים. זה התחיל עוד לפני האולימפיאדה כשראשי המשלחת, יעל ארד וגילי לוסטיג, לא חששו לומר לעיתונאים: אנחנו מצפים לארבע עד חמש מדליות. להציב רף כה גבוה זה מראה כמה ביטחון יש לך בספורטאים שלך בהיבט המקצועי.
הזירה האולימפית מציבה אתגר עצום בפני רוח האדם. הלחץ והמתח ברגעי השיא בלתי נתפסים. רבים קורסים ברגעי האמת. הספורט הישראלי ידע בעבר שלל אכזבות מהסוג הזה. והנה, המשלחת הישראלית לפריז 2024 מצליחה לפרק את המיתוס. ענבר לניר, רז הרשקו, שרון קנטור, ארטיום דולגופיאט ונבחרת ההתעמלות האמנותית היו אמורים להביא מדליות. כולם, כמה לא ישראלי מצידם, גם עשו זאת. ישראל זכתה עד כה בשבע מדליות, ההישג הטוב בהיסטוריה שלנו. ספק אם נצליח לראות כמות כזו בעתיד. נא למסגר. יש כאן היבט נוסף מעניין. ארבע מדליות של המשלחת הישראלית הגיעו מהנשים: לניר, הרשקו, קנטור וחמש המתעמלות – אופיר, דיאנה, הדר, רומי ושני – ש"נחשבות" למדליה אחת. יעל ארד, זו שהתחילה את הכל עם מדליית הכסף ההיסטורית בברצלונה 1992, היא יו"ר הוועד האולימפי וכמובן מהאחראים הראשיים להצלחה הנוכחית. לכן, ההופעה הישראלית בפריז 2024 היא גם ביטוי מובהק לעוצמה נשית אדירה. לאורך השנים קופחו בישראל נשים בתחומים רבים, בוודאי בספורט. כך, למשל, הן סבלו מהזרמת תקציבים הרבה יותר נמוכה ממקביליהם הגברים ברוב הענפים. כשמדינת ישראל התחילה להשקיע יותר גם בהן, התוצאות הגיעו.
בהקשר זה חובה להזכיר את אסתר רוט-שחמורוב, שהעלתה את ישראל על המפה האולימפית. רק בשל הנסיבות הטרגיות של טבח י"א הספורטאים במינכן 1972 ותחרות מול מזרח אירופאיות מסוממות במונטריאול 1976 נמנעה ממנה מדליה אולימפית היסטורית. קו ישיר צריך להימתח בין ההופעה הנשית הישראלית בפריז 2024 לקלאס של האצנית הנפלאה ופורצת החומות. יש לה חלק בהישג. זו אולימפיאדה מוזרה מאוד מהעיניים שלי כעיתונאי ישראלי. להסתובב בעולם מקביל בפריז, בתפאורות מהממות, שמחות וצבעוניות לאורך הרחובות, כשבארץ התמונות משדרות אש, גיהינום וחטופים שלא חוזרים, זו הרגשה לא נעימה. כן, אתה דומע מאושר כשמדליה נוספת מגיעה, אבל אחרי כמה דקות נזכר במציאות ופשוט מקנא בקולגות מארצות אחרות שיכולים באמת להתעסק רק בספורט, לחשוב רק על ספורט. זו פריבילגיה עצומה שאין לנו כיום כעם. ספורטאי ישראל, בהופעה המרגשת שלהם בפריז 2024, היו הסדקים שבהם נכנס האור.
