במשך 22 שנים כיהנה לאה פרץ הססגונית והנמרצת כראש המחלקה לאופנה במכללת שנקר, עם הפסקה קצרה באמצע שבה הייתה נספחת תרבות בחו"ל. את ניהול המחלקה בשנקר עזבה בשנת 2019 ונשארה להיות מרצה במכללה. היא חשבה שכמו מרבית חבריה בגילה היא תשייט בשלווה אל תוך הגיל השלישי ומנעמי הפנסיה, אבל לפני שנתיים קיבלה הצעה שלא הייתה יכולה לסרב לה. פרופ' גור אלרואי, רקטור אוניברסיטת חיפה (וכיום נשיא האוניברסיטה), התקשר לפרץ והציע לה לעמוד בראש בית הספר לעיצוב של האוניברסיטה, שלתוכו מוזג המוסד הוותיק לעיצוב ויצ"ו חיפה. המשמעות: לנהל לא פחות מחמישה חוגים שאפתניים: ארכיטקטורה, תקשורת חזותית, עיצוב אופנה, צילום והתמחות בקולנוע ותואר שני בעיצוב סביבות למידה.
וכל הטוב הזה התגלגל אלייך בגיל שבו מרבית מהקולגות שלך כבר עמוק בטיולים בעולם בגיל הפרישה.
"לגמרי התחלתי בקריירה חדשה, ואני נהנית מכל רגע", היא צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה, "אחרי שכל חיי המקצועיים הוקדשו לחינוך לעיצוב, אחרי שעבדתי בבצלאל, בשנקר ובעוד בתי ספר לעיצוב, אני לוקחת את כל הניסיון שצברתי ומרגישה מאוד בטוחה בצעדים שאני לוקחת כראש בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה".
ואת לא רוצה לנוח?
"לא. ממש לא", היא צוחקת שוב, "אני מאוד נהנית ממה שאני עושה. כמה חודשים לפני הקורונה סיימתי להיות ראש מחלקה בשנקר אחרי 22 שנים כל כך אינטנסיביות, ומבחינה אישית זה היה מצוין כי הקורונה הכניסה אותנו הביתה. זו הייתה תקופה של התבוננות פנימית ואחורה על הרבה שנים של פעילות, וניצלתי את התקופה בצורה המקסימלית. לקחתי קורסים בהרווארד אונליין, הייתי הרבה מאוד בבית, ובדיעבד זה מה שהכין אותי לקבל על עצמי את התפקיד הבא, שאליו אני נכנסת בהמון מרץ ואנרגיה ורצון לעשות דברים בתוך ההזדמנות הנדירה שניתנה לי. אין כמעט דבר כזה שאדם מקבל לידיו בית ספר שלם עם חמישה חוגים ויכול לעצב אותו ולערוך בו שינויים ממש גדולים".
וזה גם מסר לנשים בגיל פנסיה שרוצות קריירה נוספת?
"המסר הוא לשים לב למה שהחיים מביאים אלינו. לא אני חיפשתי את ההזדמנות הזו, אלא היא מצאה אותי. וכאשר שאלו אותי אם אהיה מעוניינת לצאת להרפתקה כזו, מיד אמרתי כן. אני חושבת שחיפה היא המקום הבא מבחינת סטודנטים. היא מושכת אליה צעירים, היא יותר זולה מתל-אביב ויש בה חיי תרבות וקולינריה נפלאים. אני מגיעה לכאן מתל-אביב כמה פעמים בשבוע וכבר מאוהבת בעיר, בנוף, באווירה".
את מלווה סטודנטים ישראלים כבר יותר מרבע מאה. מה את יכולה לספר עליהם?
"בקריירה שלי נחשפתי להרבה מוסדות מקבילים בעולם, והסטודנטים הישראלים שונים מכולם, כי מרביתם מגיעים אחרי שירות צבאי והם בוגרים יותר. סטודנטים בחו"ל נכנסים לקולג' בגיל 19-18. הם צעירים מאוד ולא עברו חוויות כמו שירות צבאי או הטיול הארוך שמעשירות אותם. כשצעירים ישראלים מגיעים לבתי הספר לעיצוב הם כבר ראו עולם, הם בפוקוס, יודעים מה הם רוצים ללמוד, עשירי חוויות שמתורגמות ללמידה, לתחרויות בחו"ל, לסטאז'ים בבתי אופנה. הישראלים ללא ספק הרבה יותר טובים מהמקבילים שלהם".
על הסיכויים של סטודנטים ישראלים להתקבל כיום לסטאז'ים בחו"ל כעת היא ממש לא רוצה להמר. המצב, כמובן, מציב חומות מאוד גבוהות, בטח כאשר מדובר בשוק האופנה רווי היצרים, האינטרסים והכסף הגדול.
"עכשיו אי-אפשר לדעת אם יקבלו את הסטודנטים הישראלים לסטאז', ממש כמו שאי-אפשר לדעת מה קורה בתחומי עשייה נוספים", היא אומרת, "לא ברור איך ינהגו כלפיהם, ואני לא בטוחה שהסטודנטים בעצמם ירצו לצאת. כל השנים שלחתי הכי הרבה סטודנטים ללונדון, ואני חושבת שזה לא הזמן להגיע לשם. צריך לחכות שיחזרו החטופים, שהמלחמה תסתיים ואז ננסה לשקם את הקשרים בין המוסדות".
תחום האופנה הוא אכזרי, מחליף כוכבים במהירות, ולא קל להצליח בו.
"זה נכון שלא קל להצליח בו, אבל הרבה תחומים הם לא פשוטים. גם להיות אמן פורץ דרך, למשל, זה קשה. צריך גלריה שתעמוד מאחורייך, צריך למשוך את תשומת ליבו של הקהל. אבל אני כן יכולה לומר שלימודי העיצוב מעניקים לבוגרים שלנו כנפיים מקצועיות מאוד רחבות בזכות הגיוון המשמעותי של החומרים ושל צורת החשיבה, כך שגם בוגרים שמחליטים בסופו של דבר לעבוד בתחומים אחרים בהחלט משתמשים בידע שהם צברו בבית הספר לעיצוב. למשל, יש מי שעוברים להייטק לעצב חוויית משתמש. כאשר אני שואלת מה בבית הספר הכשיר אותם לזה, הם עונים שפשוט הכל. יש משהו בלימודי אופנה, בלימודי עיצוב, שמצמיח אותך מעבר לחומר הנלמד. את נכנסת בן אדם אחד ויוצאת בן אדם אחר, כי הלימודים מכוונים להמון יכולות ומעניקים מיומנויות ועומק בהרבה מאוד שדות. זה לא דומה לישיבה בהרצאה שבה נבחנים על החומר ששמעת. ולכן לא מחויב שכל הבוגרים יעסקו בהמשך בעיצוב, מה גם שאנחנו יודעים שהיום אנשים לא נשארים באותה עבודה עשרות שנים, אלא עוברים מקצועות ותפקידים. בדורות הקודמים יציבות מקצועית הייתה הדבר הכי חשוב. כל הורה רצה שלילד שלו יהיה ביטחון תעסוקתי ושיצבור ותק. היום צעירים מחפשים דברים אחרים, רוצים להרוויח טוב, להיות בחברה מעניינת ולהיות יצירתיים, ובזה היתרון הגדול של לימודי עיצוב".
אז מה החלום הבא?
"וואו. אין לי עכשיו חלומות. אם המצב בארץ היה טוב הייתי יכולה לומר שטוב לי. אני לגמרי בבריאה של בית הספר שקיבלתי לידיים ודורש ממני את כל כולי. אם תשאלי אם יש יעדים בעולם שאני חולמת להיות בהם? אגיד לך שכן", היא צוחקת.
אילו למשל?
"בשנים האחרונות הייתי הרבה במרכז אסיה, ועכשיו הייתי רוצה לנסוע לדרום אפריקה, לקמבודיה ולאינדונזיה, למקדש הבודהיסטי. גם זה יקרה".
