הדברים שאנו נושאים עמנו // דוריאן לקס } תרגום: מיה טבת דיין } קשב לשירה
'הדברים שאנו נושאים עמנו', מבחר משיריה של המשוררת האמריקאית דוריאן לקס בתרגומה של מיה טבת דיין, הוא ספר נהדר, לא פחות. יש בו רק 26 שירים, חלקם ארוכים יחסית, אבל כל אחד מהם מופתי בדרכו, והתרגומים מצוינים. המתרגמת שמרה על המוזיקליות המיוחדת של המקור, שיש בה משהו דיבורי, ישיר, סיפורי במובהק, אבל גם אינטנסיביות טעונה, קצובה ואלגנטית. בפתח הדבר מספרת טבת דיין ששיריה של לקס היו "בית הספר הגדול שלי לשירה", וחוזרת על דימוי בית הספר כשהיא מסבירה אילו שירים היא בחרה לתרגם. אני מזדהה עם הדימוי שמציג את לקס כמורה לשירה, ואפשר לנסות לנסח מה היא מלמדת.
השיעור הראשון נוגע למקומו המרכזי של הזיכרון האוטוביוגרפי בכתיבת שירה. כמעט כל השירים במבחר הם שירי היזכרות: שירים שבהם רגעים כמו מקריים מהעבר עולים מתוך אוב של שכחה ומסתורין, ובעקבות כך מתרחש משהו בלתי צפוי: החיים - לא רק של לקס, של כולנו - מתבקעים פתאום, וחושפים את מעמקיהם, סודותיהם, פצעיהם, משחקי האור והצל הסבוכים שלהם. אצל לקס אפשר לזהות במרחבי הזיכרון מוקדים של כאב בלתי נסבל, של אלימות, הכחשה, פחד גדול - אב מתעלל, למשל - אבל גם רגעים של אהבה גדולה, של תשוקה ועונג, ואפילו של משהו שדומה להודיה או להלל, לאו דווקא לאל אלא לחיים עצמם, על כל הטוב והרע שאפשר למצוא בהם.
והנה שיעור נוסף שאפשר ללמוד מלקס: מה שהופך את הזיכרון האוטוביוגרפי לחומר גלם משמעותי כל כך לשירה הוא אופיו הרב-שכבתי או הרב-ממדי - התנועה המהירה שהוא מאפשר בין זמנים ומרחבים שונים, לפעמים מרוחקים מאוד זה מזה. בהיזכרות - כשהיא מלאת חיים, נובעת מעצמה, כמעט אוטונומית - כרוכים תמיד מעידות וזינוקים, לפעמים בין היזכרות במה שקרה להיזכרות במה שרק נחלם או פונטז או נהזה, ולכן יש בה משחק סבוך של פרספקטיבות. ולקס היא אמנית גדולה של פרספקטיבה. כמו בשיר 'יום האם', שנפתח בשורות הנפלאות "חלפתי דרך הגבעות הצרות/ של ירכי אמי בבוקר קר אחד/ ומעולם לא הפניתי את מבטי לאחור"; מדלג מיד להווה שבו על המשוררת לטפל באמה הזקנה, הדמנטית; מזנק שוב אל זיכרונות הילדות האבודים למחצה של האם; והתנועה הזאת - מלידת הבת לזקנת האם ומשם לילדותה הרחוקה של האם - היא מרהיבה ומסחררת ממש. גם בשיר המצורף אפשר לזהות את אמנות הפרספקטיבה של לקס: החיים על יופיים וזוועותיהם מתגלים מנקודת המבט של המוות בדמות ילדה קטנה ששמחה לכאורה בחלקה, בשקט שהעניק לה גן העדן האירוני שמשורטט בשיר.
אולי כדאי להזכיר שלקס, שנולדה ב-1952 במיין אך ברחה בילדותה המוקדמת יחד עם אמה לקצה השני של ארה"ב, לסן-דייגו, היא משוררת פופולרית מאוד שזכתה להכרה רחבה. הקריירה שלה כמשוררת הצילה אותה מהגורל שמשפחתה השבורה כמו הובילה אותה אליו, ואפשר להניח שלמרחקים הגיאוגרפיים והאחרים שהיא צלחה בחייה הייתה השפעה ניכרת על יכולתה לחצות מרחקים גדולים של חיים וזיכרון גם בשירתה.
ולשיעור השלישי, אולי החשוב ביותר: שירת ההיזכרות של לקס מלמדת אותנו שאי-אפשר לוותר על ההבחנה העתיקה בין טוב לרע. בלי ההבחנה הזאת אין זיכרון, אין חיים, רק גיהינום וערפל, או להפך - רק התחכמות תפלה. ומה שהופך את לקס למשוררת חכמה כל כך הוא כישרונה להעמיד את הטוב והרע זה לצד זה בלי לבטל את האחד לטובת משנהו, ובלי להצדיק את הרע באמצעות הטוב או להפך. כמו בשיר שהעניק לספר את שמו, 'הדברים שאנו נושאים עמנו', שבו היא עוסקת בזכר אביה ובשאלה, שמחרידה אותה, מה תעשה אם יופיע פתאום ויבקש ממנה מחילה. איך לקס עונה לשאלה הזאת, אם בכלל, כדאי לקרוא בשיר עצמו, שמסתיים במילים העצובות "הנחמה החלקית שבשתיקה". •
אצל לקס אפשר לזהות במרחבי הזיכרון מוקדים של כאב בלתי נסבל, של אלימות, הכחשה, פחד גדול - אב מתעלל, למשל - אבל גם רגעים של אהבה גדולה
