מעבר לפוטין: אידיאולוגיה ופוליטיקה ברוסיה הפוסט-סובייטית // איליה בודראיטסקיס } תרגום: אלי למדן } נמלה } 367 עמ'
עצם צאתו של הקובץ 'מעבר לפוטין', המאגד מבחר מסות מאת החוקר איליה בודראיטסקיס, בתרגום עברי, מפתיע למדי. זוהי אינה בחירה טריוויאלית, מפני שהמסות עוסקות במורשת הסובייטית והפוסט-סובייטית — נושא שהקורא העברי החרוץ פוגש לא מעט, בסך הכל — אבל הן מבקרות את המורשת הזאת מנקודת מבט שמצאה את עצמה, אולי לא בטובתה, במצב נישתי מכפי שנועדה להיות: מתוך השקפת עולם שמאלית (במובן הקלאסי של המילה) ואפילו מרקסיסטית. לא משהו שציפינו לו, ולא משהו שיכולנו לדמיין, מתוך הרגלינו העדכניים שנוצרו בעשורים האחרונים על רקע ישראלי, אמריקאי ואירופי, שאי פעם נתעניין בו.
לכאורה מדובר באבסורד: איזו ביקורת מרקסיסטית כבר יכולה להימתח על המדינה שהביאה לכדי קיצוניות ואבסורד את המרקסיזם עצמו, הוציאה לו שם רע וקברה אותו — או על הגווייה הרקובה שלה, הידועה כרוסיה הפוטיניסטית, או, בכינויה המעודן, פוטיה הראשיסטית? ובכן, מסתבר שאפשר לומר על כך לא מעט. המסה המרכזית והארוכה ביותר בספר, 'מתנגדים בקרב מתנגדים: להתנגד למשטר הסובייטי משמאל', סוקרת את תולדותיהן של מגוון קבוצות מחתרתיות שפעלו בברית-המועצות מסוף שנות ה-40 וכמעט עד סוף שנות ה-80 ופיתחו רעיונות סוציאליסטיים כאופוזיציה למשטר הסובייטי. כזכור, משטר זה נטש למעשה את השאיפה הסוציאליסטית לרווחת הכלל כבר ברגעיו הראשונים בשלטון ורק החליף דיכוי אחד בדיכוי אחר, גרוע ממנו. המסה הזאת מצליחה לחדש גם למי שחשב, כמוני, שהוא מכיר, פחות או יותר, את קורות ההתנגדות למשטר בברית-המועצות, מפני שקבוצות ההתנגדות השמאליות נמצאו בעיקר בשולי התנועה. לעומת זאת, מה שאינו מפתיע במסה הזאת, הוא העובדה שחברי הקבוצות המרקסיסטיות נעצרו ונשלחו לאשפוז פסיכיאטרי כפוי בדיוק כמו חברי הקבוצות הליברליות, הפרו-מערביות, הציוניות, הנוצריות, הלאומיות והאחרות. למעשה, אחדים מחבריהן שהאריכו ימים — למשל, בוריס קגרליצקי ואלכסנדר סקובוב, שניהם ילידי שנות ה-50, שהספיקו להיות דיסידנטים-משמאל בתקופה הסובייטית — נמצאים מאחורי סורג ובריח גם ברגע זה: רוסיה הפוטיניסטית החזירה אותם לא מכבר למסדר האסירים הפוליטיים, עשרות שנים אחרי הגלגול הראשון של פעילותם. אף אחד מהם לא נכלל בעסקת חילופי האסירים, שהתקיימה לאחרונה.
המתנגדים-משמאל, "מתנגדים בקרב מתנגדים", כאמור, נשארו בשולי תנועת הדיסידנטים. קיצוניות הפרקטיקות שנקטה המפלגה הקומוניסטית השלטת, וההרס שהן גרמו למצב הכלכלי, דחקו חלק גדול ממתנגדיה, בעת מפגש עם המציאות במערב, לזרועותיהם של הרעיונות שנתפסו כהיפוך מוחלט של חווייתם הסובייטית: תפיסות כלכליות ימניות, שמרנות, ובמקרים מסוימים, המפורסם שבהם הוא מקרה הסופר הדגול אלכסנדר סולז'ניצין — גם לאומנות רוסית/נוצרית. אחרי שלושה וחצי עשורים פוסט-סובייטיים, חלק ניכר מאותם נציגי אינטליגנציה שהיו ביקורתיים בתקופה הסובייטית (ויורשיהם) התמזגו במידה רבה עם אנשי המשטר החדש-ישן. אלה וגם אלה פועלים בתוך כלכלה היפר-קפיטליסטית מושחתת, ודוחים מעליהם רעיונות כגון פמיניזם, זכויות להט"ב, חוקי עבודה, מוסדות דמוקרטיים שקופים שאינם מבוססים על נאמנויות פרסונליות, מדינת רווחה, שוויון זכויות לכל, שמירה על איכות הסביבה וערכים אוניברסליים — בקיצור, את כל הרעיונות שעושים את החיים במדינות המערב אחרי 1945 לנסבלים יותר. בתום התהליך, המשטר, העם והאינטליגנציה הרוסית הפכו מאוחדים בתמיכתם במלחמה הפושעת נגד אוקראינה, וכבר אי-אפשר להבדיל כמעט מי בא מאיזה מחנה במקור. כשחושבים על התופעה העצובה הזאת, אי-אפשר שלא לחשוב על המשבר החברתי שאנו חווים בישראל, שבה חלק לא מבוטל מהציבור נרתע מאותם "ערכים פרוגרסיביים", אף על פי שבניגוד לתושבי רוסיה, הוא חווה את השפעתם המיטיבה (גם אם מוגבלת משלל סיבות, במקרה הישראלי) במשך שנים.
במסות שלפני ואחרי "מתנגדים בקרב מתנגדים" עומד בודראיטסקיס על מגוון היבטים נוספים של אותה שמרנות שכבשה הן את האליטה השלטת והן את האליטה ה"מתנגדת" הרוסית: הלאומנות הקיצונית, מדיניות התרבות הנופלת במהירות לצנזורה ולצנזורה עצמית ועוד. אבל כל הניתוחים המבריקים והסקירות העשירות האלה היו חסרי טעם, לולא השער האחרון — הרביעי — בספר, שכותרתו "אחרי פברואר: המשטר הרוסי והחברה בעת מלחמה", שנכתב אחרי הפלישה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022 ועוסק בה במישרין.
האינטלקטואלים במערב היו מוקסמים מהתרבות ומהמדינה הרוסית במשך עשורים רבים, והתאמצו להבין אותן. רוב הזמן, המאמץ הזה הושקע על חשבון היכרות עם תרבויות אחרות שהאימפריה הרוסית/הסובייטית כבשה, והוביל להתבוננות שגויה בכלל המרחב המזרח-אירופי מבעד לעיניים רוסיות. אבל לנוכח הפשע הבלתי-נתפס, שהוא הפלישה לאוקראינה (לא רק ב-2022, אלא כבר ב-2014, ולפני כן הייתה הפלישה לגיאורגיה ב-2008, וגם זאת לא בדיוק נקודת התחלה), כל התעסקות ברוסיה מעוררת את השאלה: למה אני קוראת את זה? לשם מה אני צריכה את הניתוח הזה? האם זה לא דומה לניסיון להתעמק בנסיבות ילדותו הקשה של מחבל, בשעה שצריך בעיקר לנטרל אותו כאן ועכשיו, ולהתעניין יותר בקורבנותיו המדממים? לא עדיף שאשקיע את הזמן הזה בהשלמת פערים על כל היצירה שהפסדתי רק מפני שתרבויות אחרות נדחקו לצל התרבות הרוסית, שלא בצדק? השער האחרון (והקצר ביותר) בספר, שעוסק ישירות במלחמה ובתמורות החברתיות הפשיסטיות סביבה, מספק את ההצדקה לספר כולו, שנקרא בזכות כך אחרת לגמרי מכפי שהיה נקרא בימי שלום. •
המשטר, העם והאינטליגנציה הרוסית הפכו מאוחדים בתמיכתם במלחמה הפושעת נגד אוקראינה, וכבר אי-אפשר להבדיל כמעט מי בא מאיזה מחנה במקור
