פעם כשדיברו על אמן קנדי-יהודי בעל השפעה על המוזיקה הישראלית, לכולם היה ברור שהכוונה היא ללאונרד כהן. היום יש לו יורש מפתיע: דרייק. כן, הראפר המצליח בעולם וגם חצי מהסכסוך המתוקשר של השנה, מקבל לאחרונה מבני עמו את הכבוד המגיע לו בתור מי שברא מחדש את החיבור בין פופ, היפ הופ, מוזיקה מהאיים הקריביים וגם נגיעות אלקטרוניות, בעיקר באזורי ההאוס.
כך, למשל, שני הלהיטים החזקים של הקיץ בשפה העברית מזכירים את נוסחת Passionfruit, השיר המכונן והממיס של דרייק מ-2017. הכוונה היא ל'אין אותי' של אושר כהן (שבו מתארחת נועה קירל) ו'מערב ראשון' של איתי לוי (שבו מתארחת מערב העיר ראשון-לציון). בשני המקרים, הזמרים המובילים מותחים את הגבולות של עצמם ומגייסים את הלוע שהתברך בכוחות סלסול לכדי שירים הרבה יותר פלואידים ומגוונים, שמושפעים מאוד מההליכה של דרייק על התפר שבין זמר לראפר, ועל אכסניה שהיא בין מועדון הופעות לקלאב.
'מערב ראשון', השיר המרשים מבין השניים ואחד הטובים של השנה, לוקח את לוי למסיבה של שיברון לב שבה אפשר ממש להרגיש את אווירת הפגיעוּת המתעתעת שהפכה את דרייק לזכר האלפא המועדף במערב. הַבִּיט ברקע עדין ומלטף, כמו במטרה לעטוף טענות קשות ("בלילה במיטה את תרגישי מה זה כאב/אני אוהב אותך, אוהב אותך/אבל גם שונא") בסדינים רכים שיאפשרו, איכשהו, את הדרך חזרה. זאת כמובן נוסחת דרייק הקלאסית עוד מימי Hotline Bling. אגב, בעולם מתוקן היו ל'מערב ראשון' גרסאות רמיקס מתאימות לכל אירוע ולכל מצב צבירה אנושי.
'אין אותי' של כהן מגיע לאותו מקום מכיוון אחר. הוא נפתח בסלסול-מלמול על רקע פסנתר וקצת מזכיר את המהלך שמתחיל את Hold On, We’re Going Home של האדמו"ר מטורונטו. גם הביצוע של כהן מהדהד את הסגנון האנטי-קשוח של דרייק: קצת מונוטוני, מאוד חסר מאמץ ואפילו מדיטטיבי בפזמון. רק אחרי הסי-פארט כהן פותח את המיתרים ומזכיר שהוא זמר בן זמר עם קצת יותר עושר בגרון.
נדמה שהמגנט של דרייק לא רק חופף את מה שהקהל מקשיב לו, אלא גם את מצב הרוח הקולקטיבי: לא מפסיקים להרגיש, אבל קצת פחות פנויים להרמות. יש אותנו אבל אין אותנו. כמו דרייק.
