בקיץ הזה אני מלמדת סדנאות סטנד-אפ. זו שנה רביעית שאני עושה את זה, קצת מפגשים עם בני נוער שוחרי תיאטרון. לא יוצא לי הרבה לפגוש ממש בני נוער, חוץ מהאחיינים שלי. פה היתה לי הזדמנות להכיר נערים ונערות בני 14-16 שאוהבים וחולמים תיאטרון.
צריך להעריך בני תשחורת שבמקום לבלות את הקיץ בטיקטוק ובשיזוף מתמסרים לשבועיים של סדנאות תאטרון עם לימודי טקסט ומשימות. הנוער שהיה ביסודי בקורונה והתבגר לתוך המלחמה, והסתקרנתי לבלות איתו מעט זמן. הם מעניינים ובוגרים ממה שדמיינתי. מדברים יחסית בחופשיות על מגדר, על ההורים. אני מסתכלת בהם ונזכרת כמה קשה זה להתבגר, כמה השנים האלה קשוחות. בטח שזה לא קל לעשות סטנד-אפ, לדעת לצחוק על עצמך באופן חופשי ללא טקסט. הם עמדו במשימה.
הדבר שבכל זאת משך את תשומת ליבי היה כמות הסיפורים על אלימות. כאילו בצחוקים אבל לא בצחוקים. הנערים באים מקומות שונים בארץ. הם שונים אבל חולקים אהבה גדולה לבמה ולביטוי עצמי. ובכל זאת לכולם היה דבר משותף ומטריד. כולם תיארו סיטואציות של בריונות על ידי חבורות, איומים, הטלת אימה, פחד לעבור במקומות מסוימים (המרכז המסחרי במודיעין עלה כמה פעמים). סיפורים על שוקרים, אלות ברזלים.
הם סיפרו בהומור על סוג של "מחסומים" שילדים מקימים, על התחמקויות היתוליות מחבורות מאיימות. בהחלט זרמתי עם הצחוק וההומור, אבל בתוך תוכי זה נשאר והטריד אותי. הביריונות לא נולדה היום, אני משלה את עצמי. תמיד הלכו מכות, תמיד היו so called "ילדים מופרעים". רק שעכשיו הילדים המופרעים האלה בשלטון. זה מה שקרה. הם הפכו להיות הממשלה שלנו.
אנחנו נשלטים על ידי היעדר נורמות, הממשלה לפי היועצת המשפטית חדלה לציית לחוק
וכל מי שקורא לציית לו נחשב "אנרכיסט" — בעוד שמי שמפר את החוק הוא "גיבור מיוסר שהובן לא נכון". מדברים הרבה על הנדסת תודעה אבל האמת היא שכבר הונדסנו. הינדסו אותנו להבין שככה זה. יש מי שמשרת בצבא ויש מי שלא, יש מי שמקבל קייטנות בחינם ויש מי שלא ויש מי שמקבלים עשרים מעצרים ויש מי שלא. אנשים קוראים ברשתות החברתיות לשבור גולגלות ולהרוג את עינב צנגאוקר. יעשו משהו? לא. זו הנורמה. הפנמנו. בערות היא כוח, מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות.
