בין האבל ההיסטורי על ט' באב להתמודדות שרק התחילה עם ז' באוקטובר נמתח קו ושמו בית: כשם ש"חורבן הבית" של ט' באב אינו מתייחס רק לשני בתי המקדש שנחרבו אלא לעצם הריבונות היהודית, כך גם מה שנרצח בשבת השחורה לא היו רק הגברים, הנשים והילדים אלא גם רעיון ה"בית" שהובטח אחרי השואה: התפיסה שגם אם המדינה אינה מסוגלת לספק חסינות מלאה מפני איומים, היא לפחות חייבת למנוע מצב שבו אנשים מתחננים לעזרה והצבא פשוט לא מגיע.
"ארבעה בתים וגעגוע", שם העיתונאי שמעון אלקבץ משחזר את היום המחריד שבו בתו סיון ובן זוגה נאור נרצחו בכפר עזה, מחטט בפצע השותת עם אצבע עדינה אך החלטית. באמצעות הבימוי והתסריט של יסמין קיני המיומנת והרגישה, הסרט מתחיל בהגשמת החלום הישראלי, שבו בית אחד הפך לארבעה בתים סמוכים, עד שהחורבן הופיע בהפתעה מוחלטת. הוא נגמר במאמץ נוגע ללב להפיח חיים בדירה שהייתה מלאה בחום, אהבה ותוכניות לעתיד, ומה שנשאר ממנה זה ריח שרוף של שכול וחידלון.
ברגעים החזקים של הסרט, אלקבץ ומשפחתו מתוודים על חוסר האונים הבלתי נסבל שמתלווה להבנה שהחוזה הופר ללא תקנה. למעשה, נדמה שככל שנחשפים יותר פרטים, כך אלקבץ, רעייתו ענת, שני בניו גיא ונדב ובתו המרגשת נועה, שדבריה צריכים להדהד מקצה הארץ ועד קצה, מתרחקים מהאפשרות הקלושה ממילא של סגירת מעגל. הטלטלה בין עצב, כעס ואשמה חונקת כל שיחה וכל שתיקה.
אולם דווקא משום ש"ארבעה בתים וגעגוע" כה מדוד ומדויק בנוגע לאסון הפרטי, כך קשה להסכין עם האיפוק והמינוריות שלו בכל הנוגע למשמעויות הגדולות והקולקטיביות שעולות מ-7 באוקטובר. את השאלות הקשות אלקבץ מפנה לקצינים זוטרים וללוחמים שסיכנו את חייהם, אך בשלב מסוים גם הוא עצמו תוהה: "מה אתה רוצה מהילדים האלה, הלוחמים האלה, שהם הגיעו?"
השאלה במקומה משום שאלקבץ אינו רק עיתונאי ותיק, אלא גם שימש בתפקידים בכירים בתקשורת, כגון ניהול גלי צה"ל והרדיו בתאגיד השידור. במשרות הללו אין ברירה אלא להיות בקיא באורחות הצמרת הפוליטית והצבאית, היכן שצמח הריקבון שהביאנו עד הלום. ובכל זאת, האכזבה והזעם הניכרים של אלקבץ נותרים בקומת הקרקע. ייתכן שזה מסביר כיצד חלפו עשרה חודשים והרחובות עייפים ואותם אנשים נמצאים באותן עמדות מפתח. איש לא רשאי לעמוד במקום הנורא שבו אלקבץ נמצא, אבל דווקא ב-ט' באב תשפ"ד הכרחי לומר בקול רם: "חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה הייתה".
בקטנה
החל מיום המעצר של הלוחמים בפרשת שדה תימן שודרו 12 מהדורות ברצועה של אילה חסון. עו"ד אפרים דמרי, הסנגור של חלק מהלוחמים, התראיין בלא פחות משמונה מהן. מתוך ארבע התוכניות שבהן לא הופיע, שתיים שודרו בשבת (דמרי חובש כיפה) ובאחת התראיין סנגור אחר. כלומר, הקמפיין נמשך איתו ובלעדיו. שלשום, לאחר שחסון הסתלבטה עם דמרי שהיא "מוכנה להשתתף בייצוג" כי ניכר שהעבודה השילה ממשקל גופו, דמרי השיב בחיוך: "אף אחד לא אמר שאת לא משתתפת בייצוג". חסון כמובן התנערה מהשיוך התועמלני ואמרה שהיא תומכת "בעם ישראל, במדינת ישראל ובאמת". יש לקוות שגולן יוכפז, מנכ"ל “כאן” שמאפשר את ההתעללות של התוכנית בשידור הציבורי, שמע את הדברים והזדקף בגאווה.
