ועידת המפלגה הדמוקרטית שנערכה בשיקגו ב-1968 היא אירוע שצרוב היטב בהיסטוריה המודרנית של הפוליטיקה האמריקאית. ספק אם הייתה שנה סוערת יותר בארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה. בזה אחר זה נרצחו מרטין לותר קינג ובובי קנדי, וברחובות היו הפגנות המוניות נגד מלחמת וייטנאם. אז גם הודיע הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון כי לא ירוץ לקדנציה שנייה, כשהוא לוקח אחריות על החלטה איומה לשלוח עוד עשרות אלפי חיילים אמריקאים למלחמה האבודה.
כל זה הביא לשפל את המורל של הדמוקרטים שבאו לוועידה, וגרם לנהירה של עשרות אלפי מפגינים לשיקגו – מתנגדי מלחמת וייטנאם אבל לא רק – וכל זה במדינה על סף התמוטטות עצבים. התוצאה הייתה מהומות אלימות שהועברו בטלוויזיה שרק התחילה לשדר בצבע, ועידה סוערת וכושלת וכעבור כמה חודשים גם הפסד של המועמד הדמוקרטי יוברט המפרי לריצ'רד ניקסון.
2 צפייה בגלריה
(פלוסי (מימין) עם ביידן והאריס בקונגרס. כשנשאלה אם היחסים ישובו לקדמותם השיבה: "אני מתפללת לכך ולא ישנה בלילות בגלל זה" | צילום: אי-אף-פי, SAUL LOEB)
כשהחליטה המפלגה הדמוקרטית לערוך את ועידת 2024 בשיקגו, צפו כמובן הזיכרונות המרים מלפני 56 שנה. ראשי המפלגה לא נראו מוטרדים. אי-אפשר לחיות בעבר, אמרו, והרי אין שום דמיון בין היום ל-1968! ידה-ידה-ידה, כשתיפתח ביום שני הקרוב הוועידה בשיקגו ימצאו עצמם הדמוקרטים בתוך דז'ה-וו אמיתי: גם הוועידה הזו תיערך אחרי שנשיא דמוקרטי הדהים בהחלטה שלא לרוץ לקדנציה נוספת, גם עכשיו נמצאת ארה"ב במתח פנימי שכמוהו לא ידעה מאז שנות ה-60, וגם עכשיו היא מעורבת עמוקות – גם בלי לשלוח חיילים אמריקאים – במלחמה לא פופולרית שמתרחשת בקצה השני של העולם.
דבר נוסף שהדמוקרטים ודאי לא חשבו עליו כשקבעו את מיקום הוועידה – ובאמת, מדוע שיחשבו על זה באפריל 2023? – היא העובדה שבפאתי שיקגו, בערך 20 קילומטר מאולם "יונייטד סנטר", שבו תיערך הוועידה, נמצא הריכוז הפלסטיני הגדול ביותר בארה"ב. רובם היגרו ב-1948, אחרי הקמת מדינת ישראל, וגל נוסף הגיע בשנות ה-60 וה-70. הילדים והנכדים של המהגרים האלה מתכננים בשבוע הבא הפגנות המוניות.
עיריית שיקגו וה-FBI הקצו למפגינים מסלול צעדה לא ארוך, כקילומטר וחצי, ובית משפט דחה את בקשתם להכפיל את אורכו. משטרת שיקגו, למודת מתחים ובאופן היסטורי מאוד קצרת רוח, הבהירה השבוע שוב ושוב כי תנהג ב"אפס סובלנות" כלפי כל פרץ אלימות. "הפגנות זה דבר אחד, התפרעויות זה דבר אחר", אמר ביום רביעי מפקד משטרת שיקגו לארי סנלינג, "אף אחד לא יהרוס את העיר שלנו, אל תבחנו אותנו".
הדמוקרטים יתפללו ששום דבר לא יבער ברחובות, כי הם דווקא כן רואים הבדל אחד בין ועידת 1968 לזו של השבוע הבא: הפעם הם מגיעים במצב רוח טוב, מאוחדים מאחורי מועמדת וסגן שעד לפני חודש אף אחד לא יכול היה לדמיין שירוצו לנשיאות, אבל מובילים עכשיו בסקרים, ומרגישים שהצליחו להפוך הפסד בטוח למשחק חדש לגמרי. "יהיה יותר נכון להגיד שאנחנו מרגישים שניצלנו ממוות", אומר עוזר לחבר קונגרס דמוקרטי בכיר, "היינו לגמרי בקבר, לפחות אנחנו שוב נושמים".
בין וייטנאם לעזה
כשתורן חדר המצב בבית הלבן העיר את ג'ו ביידן בליל 7 באוקטובר, ספק גדול אם הנשיא הציוני חשב שעשרה חודשים מאוחר יותר הוא כבר לא ירוץ לקדנציה שנייה. והוא בוודאי לא חשב שמשהו שקרה בישראל יגרור את הנשיאות שלו למטה בדיוק כפי שווייטנאם עשתה לג'ונסון. הבעיה הגדולה של ביידן אכן הייתה הגיל, או לפחות האופן שבו הגיל משתקף אצלו, אבל הסקרים שגרמו לו בסופו של דבר להבין שאינו יכול לנצח הושפעו לפני הכל מאובדן מסיבי של חלקים בבייס הדמוקרטי שהתנגדו למדיניות שלו במלחמה בעזה.
הפרישה של ביידן הסירה אוטומטית מהדמוקרטים את המשא הכבד של נשיא מבוגר מדי, שכל הופעה שלו בטלוויזיה הכניסה אותם לפאניקה ובאופן די ברור כבר לא היה מסוגל לעמוד בקמפיין האגרסיבי שנדרש מול דונלד טראמפ. הם קיוו שהירידה שלו מהבמה תעזור גם להשאיר מאחור את המטען העודף של המלחמה בעזה, אבל זה כבר יותר קשה.
קמלה האריס אמנם מזוהה עם ממשל ביידן וצעדיו במלחמה הזו, אבל היא גם מי שהעבירה ביקורת פומבית על הפגיעה באזרחים עזתים; נפגשה עם מנהיגים של האוכלוסייה המוסלמית בארה"ב, ובאופן כללי הרבה פחות סבלנית מביידן לתמונות המזעזעות שמגיעות מהרצועה ועדיין מקבלות מקום נכבד בתקשורת האמריקאית – צילומי האב ששני התינוקות שלו נהרגו השבוע שודרו שוב ושוב אפילו בערוץ "פוקס ניוז".
האריס עדיין מחפשת את שביל הזהב בין הגנריות הדמוקרטית – תמיכה מלאה גם בישראל וגם בפתרון שתי המדינות – למציאות החדשה שבה חלקים גדולים מהדור הצעיר באמריקה, דמוגרפיה קריטית לכל מועמד דמוקרטי, כבר לא מוכנים לקבל את הסטטוס קוו הישראלי-פלסטיני. בעצרת הקמפיין הראשונה שלה היא השתיקה מפגינים פרו-פלסטינים באופן בוטה שכלל את המשפט: "אם אתם רוצים שטראמפ ינצח, רק תגידו". התגובות בשמאל היו צפויות, ולעצרת הבאה היא הגיעה מוכנה יותר, חזרה על עמדתה התומכת בהפסקת אש מיידית, אבל הסבירה שוב למפגינים כי "אנחנו כאן כדי לדבר על המרוץ הזה לנשיאות, שהוא הכי חשוב אי פעם".
האריס מינתה השבוע "שליחים" מיוחדים של הקמפיין גם לקהילה היהודית וגם למוסלמית, ותהיה חייבת להתייחס למצב גם בנאום קבלת המועמדות, ביום חמישי הבא. כמובן, עד אז יכולים להתרחש מספיק דברים שישנו הכל. "זו סיטואציה סופר-מחורבנת", אומר פעיל הקונגרס הדמוקרטי, "אני מבין את הזעם, אבל האמת שהוא צריך להיות מופנה לביידן, שנתן לנתניהו לנהל אותו, במקום שזה יהיה ההפך. האריס תצטרך גם למצוא דרך להבהיר לבייס הצעיר כי אם תיבחר, היא תתנהל אחרת בנושא הזה, וגם להרגיע יהודים שההפגנות האלה מבהילות אותם ומוכנים לרוץ, עד כמה שזה נשמע אירוני, לידיים של גזען כמו טראמפ. אני לא מקנא בה".
שמה עקב בדלת
ביידן צפוי לנאום כבר ביום שני, ערב פתיחת הוועידה. הוא יזכה לקבלת פנים של גיבור דמוקרטי שהקדיש את כל חייו לשירות הציבורי ועשה משהו שמעט מאוד אנשים עשו בהיסטוריה: ויתר מרצון על הכוח הגדול ביותר בעולם. הוא תומך בלב שלם בהאריס, אבל מי שמכיר את ביידן לא משלה את עצמו כי הוא שכח או סלח לאלה שדחפו אותו החוצה. כשיעלה על הבמה באולם שבכניסה אליו מוצב פסל ענקי של מייקל ג'ורדן, יראה ביידן כמה מחבריו הטובים, שהם גם אלה שבסופו של דבר לא הותירו לו ברירה ואיתם הוא עדיין לא מדבר מאז הכרזת הפרישה.
מעל כולם, ננסי פלוסי, לשעבר יו"ר בית הנבחרים וחברה טובה של ביידן זה 40 שנה. בגיל 84, מבוגרת בשלוש שנים מביידן ובלי שיהיה לה למעשה תפקיד רשמי, פלוסי נותרה האדם החזק ביותר במפלגה הדמוקרטית ואחד השחקנים הכי קשוחים בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. כפי שהתברר בחודש האחרון, היא היחידה במפלגה שהייתה מוכנה להרוס חברות ארוכת שנים כדי לעשות את מה שבעיניה הוא טובת המדינה.
אניטה דאן, יועצת קרובה של ביידן, סיפרה השבוע ל"פוליטיקו": "חברים רפובליקנים שלחו לי הודעות טקסט ואמרו, 'המפלגה שלך מטורפת, מעולם לא ראינו דבר כזה. אצלנו מיד מצופפים שורות. יש לך מחזור חדשות של 24 שעות וזהו. היה לו עימות גרוע, בסדר, ממשיכים הלאה, אבל אתם לא מפסיקים עם זה'". ואכן, בכל פעם שנדמה היה שביידן הצליח לשרוד את הריקושטים של העימות הקטסטרופלי עם טראמפ, "ננסי פלוסי שמה עקב בדלת ופתחה אותה מחדש", אומר הפעיל הדמוקרטי.
המקרה הקיצוני ביותר היה עשרה ימים אחרי העימות, כשביידן שלח מכתב לדמוקרטים בקונגרס ובו כתב: "אני רץ, הוויכוח לגביי נגמר, 14 מיליון דמוקרטים הצביעו לי בפריימריז, אתם מנסים לקחת את הקול שלהם". יומיים אחר כך התראיינה פלוסי בתוכנית הבוקר "מורנינג ג'ו" – כשהיא יודעת שזו תוכנית החדשות בכבלים היחידה שביידן רואה – ואמרה: "הנשיא הוא זה שצריך להחליט אם הוא ממשיך לרוץ, ואנחנו מעודדים אותו לקבל את ההחלטה הזו כי הזמן קצר". ביידן אולי חשב שזה נגמר, אבל שום דבר במפלגה הדמוקרטית לא נגמר עד שננסי פלוסי מחליטה.
במעגל הקרוב של הנשיא מצביעים על הראיון הזה של פלוסי כרגע שבו היה ברור כי הדמוקרטים לא יפסיקו ללחוץ על ביידן לעזוב ואז גם התורמים סגרו את הארנקים. יום לפני שהודיע על הפרישה אמרו עוזריו של ביידן לנשיא כי לדעתם פלוסי מתכוונת להעביר הילוך ולהגיד באופן פומבי שהיא סבורה שטראמפ ינצח אותו. זו כבר הייתה השפלה שביידן פשוט לא היה יכול לשאת. "כשהיא מסמנת מטרה שהיא מאמינה בה, היא חסרת רחמים", אמר השבוע מקורב לביידן.
"הדבר היחיד שחשוב לי", אמרה פלוסי בסדרה ארוכה של ראיונות שערכה השבוע כחלק מקידום האוטוביוגרפיה החדשה שלה, "זה לוודא שדונלד טראמפ לעולם לא ידרוך שוב בבית הלבן. שום דבר לא יותר חשוב. לא נראה לי שהיה בכלל קמפיין שיכול היה לנצח את טראמפ. מאוד לא התרשמתי מכל הזרוע הפוליטית של ביידן. רציתי שהוא יקבל החלטה על קמפיין טוב יותר, כי הם לא התמודדו עם המציאות שלפיה היינו בדרך להפסד גדול. זה היה מאוד מדכדך. אנשים היו גמורים. חברי בית הנבחרים היו כל כך מדוכאים. הם ראו איך בסקרים הם נגררים למטה בגלל מצבו של ביידן. עכשיו יש לנו מועמדת שיכולה לרוץ ולנהל את הקמפיין כמו שצריך, עובדה שכולם מתלהבים ושכל האווירה השתנתה".
ביידן ופלוסי לא דיברו מאז הודיע על פרישה. כשנשאלה השבוע אם היא חושבת שהיחסים ביניהם יוכלו לחזור למה שהיו, אמרה: "אני מקווה שכן. אני מתפללת לכך, אני לא ישנה בלילות בגלל זה". הדמוקרטים ירצו לראות איזושהי מחוות פיוס בין השניים בוועידה, וירצו עוד יותר לראות חיבוק בין ביידן לברק אובמה, הדמות השנייה שעליה הנשיא כועס במיוחד.
הפעם האחרונה שבה אובמה ראה את מי שהיה סגנו, הייתה באירוע גיוס כספים הוליוודי גדול בחודש יוני, שבו השתתף בין היתר ג'ורג' קלוני. הביידן שהוא ראה שם, יחד עם זה של העימות, הובילו את קלוני לכתוב את המאמר המפורסם ב"הניו יורק טיימס" שבו ביקש מהנשיא לפנות את מקומו. קלוני, שאובמה נמצא אצלו בחיוג המהיר, הודיע לנשיא לשעבר כי הוא מתכוון לכתוב. אובמה לא עודד אותו, אבל גם לא אמר לו לא לכתוב, וזה הספיק.
"אובמה וקלוני ראו באירוע בלוס-אנג'לס שביידן פשוט לא יכול לרוץ שוב", אומר הפעיל הדמוקרטי, "שניהם אוהבים אותו מכל הלב, אבל הם ידעו באותו רגע שהוא לא יכול לנצח. העימות רק נעל את התחושה הזו סופית". לפי מקורבי ביידן, אובמה לא ניסה לעורר תנועה להדחתו, אבל ביידן כועס על כך שלא ניסה לעצור את זה וגם לא אמר לו בפניו שלדעתו הוא צריך לפרוש.
כל זה אולי יעיב על הוועידה הדמוקרטית, ואולי לא. היסטורית, ועידות מפלגה לא באמת משפיעות על המרוץ לנשיאות, במקרה הטוב הן מעניקות למועמד קפיצה זמנית בסקרים. הוועידה הרפובליקנית בחודש שעבר נערכה ימים ספורים אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ, והיא שפעה ביטחון עצמי מהסוג שהרפובליקנים לא זוכרים. חודש אחרי, אף אחד לא זוכר את הוועידה הזו – וגם לא את ניסיון ההתנקשות. ספק אם גם הוועידה הדמוקרטית, שמבטיחה להיות צוהלת ושמחה ומאוהבת בקמלה האריס ובטים וולז, תשפיע באמת לכל כיוון.
מצד שני, 1968.
