יש שתי מילים שארה"ב רוצה להשיג מהפסגה שהחלה אתמול בקטאר: "פריצת דרך". המילים הן מה שחשוב כרגע. הרי יומיים אחרי הפסגה, או שבוע, הכל יכול להתפוצץ. יחיא סינוואר יכול להמשיך להתעקש על נסיגת צה"ל לפני כל מו"מ. נתניהו יכול לחזור ולהיתלות בסינון ובדיקת כל הפליטים הפלסטינים שיחזרו לבתיהם בצפון הרצועה. חיזבאללה יכול להגיב, ולהבעיר את המזרח התיכון. ולכן, לפני ההוויה חייבים ליצור תודעה, סיסמה: מתקדמים במהירות לעסקה. באמצעות התודעה הזו, אפשר יהיה - אולי, אולי – למנוע הסלמה אזורית חסרת תקדים.
בבית הלבן ובמחלקת המדינה מכירים היטב את המידע שמגיע: חיזבאללה ואיראן רוצים בתגמול, ובנקמה. לא בהפגנת כוח. בהחלט לא בשיגורים שיתבררו כעקרים וימחישו את עדיפותה הצבאית והאזורית של ישראל. הם רוצים להרוג. נחושים להרוג, אמר לי גורם אחד. הלבטים האיראניים שונים מאלה של נסראללה, מעריכים בישראל. זה לא מקרי שהאיראנים הימהמו על רצונם לשלוח שליחים לוועידה בדוחא. זו דרכם לומר: אם תהיה פריצת דרך, וחמאס יינצל ויקבל פסק זמן, זה בזכותנו. ואם הכל יקרוס ויבער, זה משום שתביעותינו לא נענו. חיזבאללה, לעומתם, רוצה להגיב בכל מקרה.
השחקן המעורפל והנסתר ביותר הוא כמובן יחיא סינוואר. המחלוקת בעולמות המודיעין במערב חריפה. חלק סבורים שמנהיג חמאס רוצה עסקה, מתחנן אליה כמעט, לאור אבידותיו הרבות – והחשש שיאבד את צירי ההברחה המרכזיים לרצועה. אחרים אומרים בדיוק ההפך: לשם מה יצא חמאס למתקפת 7 באוקטובר אם לא בעבור "שיטפון אל-אקצא". ועכשיו, רגע לפני שהמלחמה האזורית, המלחמה הסופית לשיטת ה"קצב מחאן-יונס", פורצת במלוא עוזה - הוא ילך לעסקה? לעולם לא. דבר אחד ברור למדי: סינוואר לא מקבל פקודות. לא מאיראן, ולא מנסראללה. בכיר אחד אמר לי: "צורת החשיבה של סינוואר בעבר, במצבים כאלה, הייתה פשוטה מאוד: קודם שישראל תספוג מכה, ואז נחזור לעסקה".
הצד הישראלי מלופף כמובן בצרות הקואליציוניות של נתניהו, במחיר הדמים של השותפות עם הימין הקיצוני. הרי מה רצה איתמר בן גביר בעלייתו השבוע להר הבית, בגיבוי ההשתטחויות והתפילות על ההר, אם לא לחזות בקריסת המגעים בעבור סערת דם ואש? יש תשובה, כמובן: הוא גם רצה בהשפלתו האישית של נתניהו.
צוות המו"מ הישראלי יצא בהרכב מלא, ובתחושה שניתן לו מנדט רחב יותר. במגבלות הרלוונטיות, אפשר לומר שראש הממשלה נתניהו הסכים לדון לא רק על עמדות, אלא גם על "מקרים ותגובות". מה יקרה אם הצד השני יסרב. איפה להתגמש. מה לתת לחמאס עבור הישגים אחרים, חשובים יותר. זה דיבור פרקטי. מרוכך יחסית. זו הייתה ההתרשמות בקרב גורמי הביטחון כולם – שנתניהו, עם החרב של מלחמה אזורית מעל ראשו, לפתע מגלה מתינות וגמישות.
מי שרוצה להבין מדוע, יכול ללכת אחורה לתדרוכים שהעניק אחרי ההחלטה שלא לתקוף את חיזבאללה. באוקטובר. לאחד מבני שיחו אמר אז ראש הממשלה: הבניינים מסביבנו? אף אחד מהם לא היה עומד אילו היינו פותחים במלחמה נגד חיזבאללה בלבנון. הוא לא שינה את דעתו מאז. במערכת הביטחון הלכה וגברה במהלך המלחמה הגישה הלוחמנית, הניצית, כלפי חיזבאללה. נתניהו רק הלך והצטנן. אולי זה קשור לדוחות אין-ספור שמצביעים על האתגר של ישראל במלחמה כזו.
ועדיין, איש מהנושאים והנותנים מטעם ישראל לא הבין שנתניהו החליט סופית שהוא רוצה בעסקה. ביבי עוד לא ניגש לאיש – לא לדדי ברנע ראש המוסד, ובוודאי שלא לניצן אלון או לראש השב"כ - ולחש: תביאו עסקה. תגמרו הכל.
דוגמה טובה להתכתשות הזו היא סביב המילה "מנגנון", על נושא סינון החמושים בעת חזרת הפליטים הפלסטינים צפונה. כזכור, פריצת הדרך הקודמת במגעים, לפני למעלה מחודשיים, נבעה מהצעה נדיבה של ישראל, שכללה ויתור מעשי על פרוזדור נצרים. אם בעבר ישראל התעקשה על חזרה מדודה ומנוטרת של הפלסטינים לבתיהם בצפון הרצועה, דרך פרוזדור שממשיך להישלט בידי צה"ל, היא לכאורה ירדה מזה. בגיבוי נתניהו. לכאורה, משום שראש הממשלה הבהיר ב"עקרונות" שפירסם מאוחר יותר שצריך לוודא שחמושים לא יחזרו צפונה (גם ללא שליטה במסדרון נצרים).
זו דרישה הגיונית, רק שאי-אפשר לעשות זאת בלי מחסומים ובדיקות אינטנסיביות של צה"ל. כל הדיבורים על "מצלמות חכמות" ואמצעים אלקטרוניים הם ישראבלוף. ועדיין נתניהו התעקש, למרות שהציע בעצמו שצה"ל כבר לא יהיה שם, שייקבע "מנגנון" לוודא שהחמושים לא ישובו. ושהוא ייקבע בנספח נפרד של עסקת החטופים. רק המו"מ על מנגנון היה יכול לקחת עשר שנים.
האמת הפשוטה היא כזו: אם האוכלוסייה תחזור צפונה, חמאס, שהוא חלק מהאוכלוסייה, יחזור יחד איתה. מצוין, אומרים סמוטריץ' ובן גביר – אז אסור לתת להם לחזור בכלל. גם במחיר שהעסקה תתרסק. אלא מה? שישראל תתקשה מאוד להחזיק בעמדה בינלאומית שהיא גירשה מיליון בני אדם מביתם כצעד ענישתי ולנצח נצחים. הטיעון הצה"לי לפינוי המסיבי של תושבים היה סכנה לביטחונם שלהם, כתוצאה מפעולות מלחמתיות באזור. בארה"ב, באירופה וגם בייעוץ המשפטי בישראל הבהירו לנתניהו מה עתיד לקרות: אתה תתעקש לא להחזיר את התושבים צפונה, כחלק מהעסקה. העסקה תקרוס. ואז העולם ילחץ ויאיים בסנקציות אם לא תיתן להם לשוב צפונה, בכל מקרה. ואז תאולץ לתת להם לחזור – בלי שחמאס שילם מחיר. וזה כבר קרה מספר פעמים במלחמה.
לא עזר כלום. נתניהו הוסיף להתעקש על מנגנון; הנושאים והנותנים מטעם ישראל ראו בכך ניסיון שלו להחדיר גלולת רעל. אך בתשובה שמסר דדי ברנע ב-29 ביולי לקטארים ולמצרים (ופרקים ממנה פורסמו השבוע בידי עמיתי, רונן ברגמן, ב"הניו יורק טיימס"), המילה "מנגנון" לא הייתה. מצד שני, דובר שם על "אופן" חזרה של הפלסטינים צפונה שיוודא כי לא יהיו בהם חמושים, בדרך ש"תוסכם בידי הצדדים". מה זה אומר? שנתניהו משאיר לו דרך מילוט.
מה שכן, ישראל הסכימה לדחות את העיסוק בסוגיה הזו לסוף. בכירים המעורים בנושא אומרים לי כי נתניהו מאותת שהוא מבין שהקרב הזה אבוד. אבל הוא לא יוותר עדיין.
כזה הוא נתניהו; האיראנים עם כפתור על הטילים, חיזבאללה מזיז כוחות, מערכת הביטחון מתחננת להפוגה, החטופים הולכים ומתים, האמריקאים ממש על הקצה, העולם מנסה למנוע מלחמה אזורית אבל הוא יקבל החלטה רק בשבריר מאית השנייה האחרונה, בזמן הפציעות. אם אפשר - אחרי. קשיחות נחוצה ומרשימה, יאמרו מגונניו. חוסר יכולת לקבל החלטות ופוליטיקה זעירה ומסוכנת, יאמר כל שאר העולם. מה אתם רוצים, ישיב ראש הממשלה. אם הייתי נענה ללחץ, לא היינו נכנסים לרפיח מלכתחילה. לא היינו הורגים את מוחמד דף, כי היינו כבר בעיצומה של עסקה. ולא היינו בכלל רואים עסקה, כי הרי חמאס סירב במשך חודשים לדון באפשרות כזו – אלא אם ישראל תודיע על קץ המלחמה.
אנחנו חיים בעולם של דימויים. אם תהיה עסקה, ישראל תקבל את השבת חלק מהחטופות והחטופים. היא גם תקבל את הזכות לחדש את המלחמה, אבל גם הפוגה לכל תקופת זמן שתרצה בה. זה לא מעט. חמאס יקבל שרידות, לפחות לתקופת העסקה, ותמונה של מיליון בני אדם חוזרים לצפון הרצועה. בעיני התקשורת העולמית, זו תהיה דרמה גדולה כמו השבת החטופים. פליטים צרובי מלחמה ששבים לעריהם ומגלים אותן הרוסות עד היסוד. ובכל זאת: לא נכבה (1948) ולא נכסה (1967), יגיד חמאס. הכל נהרס, אבל חזרתם לבתיכם – והרובה עדיין בידינו.
תמונות הן דבר חשוב לשרידות פוליטית. נתניהו יודע זאת היטב. בליכוד נשקל רעיון שהכנסת תאשר סמלית את עסקת החטופים. אישור כזה ידגיש קונצנזוס לאומי (לבד מהימין הקיצוני). עניין אחר הוא ארוך טווח: בסביבתו החלו לעסוק באתר הזיכרון הלאומי ל-7 באוקטובר. באנדרטה. החטופים לא חזרו, המלחמה לא תמה, הקיבוצים לא שוקמו והצפון שומם, אבל האנדרטה הזו מעסיקה כל מיני אנשים הקרובים אליו. ויש אפילו שם לפרויקטור אפשרי לאנדרטה: תא"ל במיל' גל הירש, כמובן (בלשכת ראש הממשלה מכחישים בתוקף).
ביקשתי הסבר ממי שסיפר לי על כך. "אם ביבי לא יקים את האנדרטה, מישהו אחר יקים אותה", אמר לי המקור, "ואז מי יודע מה יהיה שם".
ובכלל, עדיף שתקום האנדרטה לפני כל ועדת חקירה ממלכתית ומסקנותיה. בעמודים אלה מופיעות תוצאות מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה המלמדות על קונצנזוס נדיב למדי לגבי הצורך בהקמתה, ושהיא תטיל אחריות ותסיק מסקנות לגבי הדרג הפוליטי. "ציפיות הציבור מהוועדה הזו הן גבוהות", אומרת ד"ר דנה בלאנדר מהמכון (שחקרה את מוסד ועדות החקירה). "לאור ניסיון העבר, אם תקום ועדה כזו, ספק אם תוכל לעמוד בהן".
לא על הכוח לבדו
אורי בר-יוסף הוא אחד החוקרים החשובים ביותר שכתבו על מחדל מלחמת יום הכיפורים ("הצופה שנרדם"), על ההקשר המודיעיני שלה ("המלאך") והיכולות שהפגין צה"ל. ספרו החדש "מעבר לקיר הברזל - מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל", מנסה לעשות דבר שאפתני: להניע דיון ציבורי על תפיסת הביטחון היסודית של מדינת ישראל. בר-יוסף (פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה) קורא תיגר על התפיסה המקובלת, דווקא בתקופה שבה היא זוכה לרנסנס כוחני. בשיח הציבורי והפוליטי מבכים את הנסיגות החד-צדדיות וההסכמים שקדמו להן, שהביאו לפי הטענות לפלישת 7 באוקטובר. בר-יוסף אומר: הבעיה איננה גישה פשרנית ורודפת מו"מ, אלא בדיוק ההפך. על ישראל להסתמך הרבה יותר על הסכמים אזוריים, ולפנות לעבר יוזמת השלום הערבית.
שוחחנו השבוע. השיחה נדדה – מתוקף הפרסומים בטור זה, ומומחיותו יוצאת הדופן של בר-יוסף - לכשלי 7 באוקטובר. מבחינה צבאית בעיניו, יש להתמקד ביהירות במודיעין, ובהחלטות הפיקודיות המוטעות של ליל 6 באוקטובר. התמונה הגדולה היא החשובה: ישראל משקיעה מאמצים נחשוניים וסכומי עתק בביטחון, וביטחונה מאוים קשות, יותר ויותר. בעיניו, יש להטות את המבט ממיקוד רק בכוח צבאי, ולבנות בריתות אזוריות אמיתיות, המתבססות על הסכם בינלאומי שכולל פתרון לסוגיה הפלסטינית. בר-יוסף כותב את הדברים האלה כאדם שבקיא בצורה בלתי רגילה בדוקטרינת הביטחון של ישראל, הצלחותיה וכישלונותיה.
"גם אצל ז'בוטינסקי וגם אצל בן-גוריון, הכוח מיועד להגנה וכדי לשכנע את היריב שישלים עם קיומך. הטענה שלי היא שהגענו לזה כבר ב-1967, אבל אנחנו מסרבים בעצמנו לקבל זאת. האופציה לשנות מהותית את המצב קיימת. והביטוי החשוב ביותר הוא הצעת השלום של הליגה הערבית לסיום הסכסוך. לדעתי זה החלום הרטוב של בן-גוריון שהיה יוצא, אם היה שומע על כך, בריקודים ברחובות". השבתי לו שההצעה מגיעה מציר המדינות המתונות, שממילא יחסינו איתן טובים למדי, כולל שיתוף פעולה צבאי מסיבי וההצעה עצמה כוללת נטילת סיכונים ביטחוניים בעבור ישראל, כולל ויתור על רמת הגולן.
יגיד לך הימין ורוב הציבור, שאתה תיסוג ויקרה מה שקרה בעבר: הם ישתמשו בזה כבסיס טרור.
"יש הנחה שישיבה בשטח משרתת את הביטחון כי אנחנו שם פיזית. אם הסורים היו חוזרים לגולן הם היו מפגיזים את גדות ותל קציר. היום הטכנולוגיות הצבאיות שונות לגמרי. המשמעות של הישיבה בשטח הפיזי מוגבלת יותר. מה שחיזבאללה עושה מהרי השוף או מהבקעה, זה מה שלא המצרים ולא הסורים ידעו לעשות בשנות ה-60. העורף חשוף. אנחנו חייבים בתפיסת הביטחון לשנות את הכוונות שלהם".
לא לטפל ביכולות?
"אין לנו מענה טוב ליכולות. אנחנו כבר 10-15 שנים מנהלים את המב"ם. והתוצאה היא שלחיזבאללה יש יכולות אדירות ולכולם רועד הפופיק. וזה אחרי כל המאמצים שצה"ל עשה".
אבל האם 7 באוקטובר לא המחיש, דווקא, את הצורך בשליטה בשטח ממש? ירי ממרחק איננו שקול לפשיטה של ממש. יש לנו תשובות למיניהן לירי רקטי ובליסטי לישראל. אין תשובה לחדירה קרקעית מהירה, שהיא זו שיכולה להשמיד אוכלוסייה.
"ראשית, בכל ההסדרים שהיו לנו עם מדינות ערב יש מרכיב פירוז מרכזי. מהסכם ההפרדה עם מצרים וסוריה ועד להסכמי השלום. והפלסטינים לא הביעו התנגדות לפירוז. זה לא מצב שאתה נסוג ומעמיד על הגבול שלך כוחות מצב שיכולים לעשות כל דבר. כל הסכם יהיה מלווה בהסדרי ביטחון מפורטים, והבסיסי ביותר הוא שלא יהיו כוחות אויב על הגבול. כיוון שהנסיגה מעזה הייתה חד-צדדית, וישראל נתנה לחמאס לבנות כוח משמעותי, ולשבת על קו הגבול. ולא היה הסכם. וצה"ל היה גם שאנן. כל ההסכמים שחתמנו עם הפלסטינים היו הסדרי ביניים, בדרך להסכם כולל. לא הגענו אליו. תחשוב מה היה קורה, אם אהוד ברק היה חותם על הסכם שלום עם סוריה. הרי תכליתו הייתה להפסיק את מצב המלחמה, ולסלק את חיזבאללה מלבנון. הסורים היו אז בעלי הבית".
בר-יוסף לא משלה את עצמו שאפשר מיידית להתחיל מו"מ עם הפלסטינים. הוא אומר שאפשר רק "לשנות מגמה". הוא הוסיף כי עבור איראן וחיזבאללה, הסדר מדיני הוא "סיוט" לפי כל מומחה – בשל חיזוק הציר האנטי-שיעי, ופגיעה בטיעון המאבק המזוין. "נכונות ישראלית לשנות מגמה תפגע משמעותית במעמדן האזורי של איראן וחיזבאללה - וביכולתן לקרוא תיגר על ישראל".
