ערב מטח הרקטות מלבנון, שיקרה או לא יקרה בקרוב, קמו במזרח התיכון שתי קואליציות. על אחת, בין המערכות הצבאיות של ישראל ושל ארצות-הברית, מרבים לדבר; על השנייה מדברים פחות.
אנסה לעשות סדר. שתי משימות הובילו את אמריקה להשקיע את הכוח הצבאי והדיפלומטי שלה בהגנה על ישראל. הראשונה, להרתיע את איראן; השנייה, לסכל פעולה נמהרת מצד ישראל. כמו בייביסיטר מיומן, מסור, שמגן על ילד מפני זרים ומפני עצמו, כך לויד אוסטין, מזכיר ההגנה האמריקאי. קציני צה"ל שעובדים בימים האחרונים מול פיקוד המרכז האמריקאי מציינים בגאווה שהאמריקאים נותנים להם חופש פעולה לתקוף בכל מקום ובכל זמן. זה נכון רק עד גבול מסוים. לתלות יש מחיר.
ישראל התהדרה תמיד ביכולת שלה להגן על עצמה. נתניהו גם התפאר בכך בנאום האחרון שלו בקונגרס. האמת יותר מורכבת: ב-1956 התנה בן-גוריון את השתתפות ישראל בהתקפה של בריטניה וצרפת על מצרים בהצבת טייסות מיראז' של חיל האוויר הצרפתי בישראל, להגנת שמי המדינה. כך היה גם בלילה שבין 13 ל-14 באפריל: טייסים אמריקאים ובריטים נלחמו בפועל כדי להגן על מדינת ישראל. לצה"ל יש יכולות צבאיות מרשימות, אבל במלחמת הטילים והכטב"מים מול איראן הוא מתקשה לעבוד בלי סיוע פעיל, באש, של מכונת המלחמה האמריקאית.
על הרקע הזה קמה באזור הקואליציה השנייה. היא כוללת את כל ראשי זרועות הביטחון בישראל, את הבית הלבן ושלוחותיו ואת המדינות הערביות הסוניות. היא כוללת כנראה גם חלק משמעותי מהצמרת האיראנית. המכנה המשותף שלה הוא התנגדות עזה למלחמה בין איראן לישראל. מה שמחבר את השותפים האלה יחד הוא החשש שחמאס וסינוואר, ולהבדיל נתניהו וממשלתו, מנסים לגרור את ארצות-הברית ואת ישראל למלחמה נגד איראן. נתניהו מנסה לעשות את זה מאז 2010. זאת משימת חייו, המהלך שיכניס אותו להיסטוריה, הניצחון המוחלט שלו. עכשיו נקרתה לו ההזדמנות.
האם יש לכך סיכוי? אם כן, היה מקום לדון באופציה הזאת ברצינות: איראן היא אויב מסוכן; המתקנים הגרעיניים שלה מחזירים את ישראל לתקופה שבה קמה יום-יום מול איום קיומי.
אבל אמריקה של ביידן מסרבת להיכנס להרפתקה הזאת. כנ"ל טראמפ או האריס. כנ"ל הנשיא החדש של איראן, פזשכיאן. החששות מהסלמה מכוונת מצד נתניהו הרימו את תרומתם לבלימת ההידרדרות. יש לו חלק בהתגייסות הנרחבת של אמריקה למען ישראל; יש לו חלק בלבטים המתמשכים באיראן לגבי היקף הפעולה נגד ישראל ואולי גם לגבי עצם הפעולה. צריך לזקוף את זה לזכותו.
ממשלת חופשי–חודשי
ההתדיינות על עסקת החטופים נכנסת לדרמה הזאת בדלת האחורית. אתמול יצאה משלחת ישראלית מכובדת למה שכונה "ועידת פסגה בקטאר". לכאורה, מהלך מוזר. כשחיזבאללה ואיראן מאיימים לפתוח בהתקפה נרחבת על ישראל, לא סביר לשלוח את ראש המוסד ואת ראש השב"כ לשיחות בעניין אחר בבירה ערבית רחוקה.
אבל הכל קשור: הסכם שיפסיק את הלחימה בעזה יאפשר לנסראללה לרדת מהעץ הפלסטיני שטיפס עליו; צה"ל יוכל להתחיל להשתקם; לבנון תתייצב; איראן תחזור לשגרת חייה. עשרת חודשי הלחימה התישו את כולם. הסכם לשחרור החטופים הוא הסכם לסיום המלחמה – זאת הבעיה האמיתית שמטרידה כרגע את נתניהו, לא המנהרות מתחת לציר פילדלפי ולא שמות המשוחררים.
היחס לעסקת החטופים הוא אחד הנושאים שבהם חלוקים נתניהו וגלנט. "גלנט רואה בהסכם הזדמנות; נתניהו רואה בו אילוץ", אומר מקור שבקי ביחסים בין השניים.
פרישתם של גנץ ואיזנקוט הפכה את ההחלטות בנושא הזה לנחלתו הבלעדית של ראש הממשלה. הוא איננו חייב להקשיב לאיש. חבר היועצים שקיבץ סביבו – יעקב נגל, אפי איתם ויעקב עמידרור – הם חבורה של יסמנים, בינוניים במקרה הטוב, כל אחד והחטוטרת שלו. נוסף אליהם צחי הנגבי, פוליטיקאי שחוק, ציניקן גמור. באף אחד מהדיונים שהתקיימו בקבינט המצומצם בחודשי הלחימה לא הובאה לשולחן יותר מהצעה אחת. האם יש חלופה, שאל מפעם לפעם אחד המשתתפים. אין חלופה. השינוי בתהליך קבלת ההחלטות משתלב היטב בהפיכה המשטרית שחזרה בגדול: אין צורך בחוות דעת מקצועיות, אין צורך בייעוץ משפטי, אין צורך בהחלטות. ממשלה על חופשי-חודשי.
הסרבן האחרון
לישיבה הסגורה של ועדת החוץ והביטחון, בקריה בתל-אביב, הגיעו כ-20 חברי כנסת. גלנט פינה זמן – הוא ישב איתם שעתיים וחצי. חברי האופוזיציה באו להקשיב; חברי הקואליציה באו להפריע. היו שם עמית הלוי, ניסים ואטורי, אריאל קלנר, טלי גוטליב, צרחני הליכוד וצייצניו, עם כוח עזר מהסיעות הכהניסטיות. הם קטעו את גלנט שוב ושוב. גלנט לא מאמין במקריות: הוא היה בטוח שנתניהו שלח אותם.
בשלב מסוים התפרץ. הדברים שאמר לא היו צריכים להיאמר, לא מפי שר ביטחון על ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה. אף על פי כן, הם היו דברי אמת. הוא אמר שהניצחון המוחלט זה "קשקושים", וזה נכון; הוא לעג ל"כל הגיבורים עם תופי הטם-טם", וזה נכון; הוא קבע שאומץ הלב המופגן של נתניהו אוזל כשזה מגיע לדיונים מכריעים, ואת זה ביקשתי לברר.
גלנט התכוון בעיקר להחלטה בקבינט ב-11 באוקטובר, שבלמה מבצע בלבנון. המטוסים כבר הניעו על המסלול. מערכת הביטחון כולה תמכה בהחלטה, ובראשה גלנט. נתניהו מינף את ההתנגדות של גנץ ואיזנקוט והפעולה בוטלה.
גלנט משוכנע שאילו בוצעה הפעולה, היינו היום במצב אחר בצפון. משתתפים אחרים בדיון ראו את הדברים אחרת: הם ראו קצינים מבוהלים, הלומי כישלון, נפגעי אגו, ארבעה ימים לאחר שהמיטו על המדינה את הגדול באסונותיה. הם ראו הימור: הייתה הזדמנות מבצעית, הדיון התנהל במתכונת של דיון טקטי, אבל איש לא התכונן ליום שאחרי, למה שיקרה בעקבות הפעולה; הם סברו שהפעולה תהיה כל מה שסינוואר ייחל לו: היא תסיט את צה"ל מעזה לצפון. מכיוון שהחלק הראשון בדיון לא תועד, כל צד בוויכוח מחזיק בגרסה משלו.
השורה התחתונה: נתניהו לא רצה פעולה, אבל לא היה מוכן לקחת אחריות על הביטול. זה המכנה המשותף בין כל האירועים בעשרת חודשי המלחמה.
הכניסה הקרקעית לעזה, למשל. נתניהו חשש מהתוצאות. הוא תמך רק לאחר פעולת לובי נמרצת; או רפיח: הוא בנה הר של ציפיות סביב הכניסה לרפיח, אף שהיה ברור מראש שלא שם תוכרע המלחמה. האמריקאים נבהלו והחליטו לעכב משלוח של פצצות. הוא דחה שוב ושוב את ההחלטה בקבינט ודאג להפיץ טענות כאילו התנגדות של גנץ מונעת פעולה.
את המתווה שנתניהו גיבש לעסקת חטופים הוא רצה להציג כמתווה ביידן: הטלת האחריות על האמריקאים הייתה מקילה עליו בוויכוח עם סמוטריץ' ובן גביר. זה היה אחרי שנתניהו פנה לכל חבר קבינט בשמו וביקש שיאמר אם הוא תומך או מתנגד. מתווה נתניהו, אמר איזנקוט בדיון, ולצערו של נתניהו זה נדבק.
את הנמל האמריקאי הצף בעזה המציא נתניהו. הרעיון היה כושל מלכתחילה. הוא נולד כדי לחמוק מהביקורת בימין על כך שסיוע הומניטרי לפלסטינים מגיע דרך נמל אשדוד. נתניהו הציג אותו כתכתיב אמריקאי.
בממשלות תקינות ראש הממשלה היה מפטר את שר הביטחון. נתניהו היה רוצה לעשות זאת, אבל חושש מתגובת הרחוב. במקום זה פירסמה לשכת ראש הממשלה תגובה שאומרת: גלנט תומך בסינוואר ומחבל בעסקת החטופים, שתי טענות שאין להן בסיס במציאות.
גלנט שגה. עם זאת, אי-אפשר שלא להעריך את אומץ ליבו. הוא האיש היחיד בליכוד (אולי נכון יותר לומר, האיש השפוי האחרון בליכוד) שמעז לומר בגלוי מה הוא חושב ויודע על ראש הממשלה.
אמא, איך זה יכול להיות?
"מר הפקרה" הוא השם שניתן לספר שמכנס יחד טורים ואיורים של קרוב ל-150 ישראלים זועמים. יש ביניהם חטופים ששוחררו, בני משפחות, סופרים, חוקרים, עיתונאים, יוצרים (גילוי נאות: גם אני כתבתי טור לספר). ביום שלישי, תשעה באב, נערך אירוע השקה בתל-אביב. אורנה בנאי בחרה לקרוא מתוך הספר קטע שכתבה שירי ארצי. אני מבקש להעתיק אותו כאן:
ביום שבו שוחרר סרטון החטיפה של התצפיתניות, לא הספקתי להזהיר את הבת שלי שלא תצפה בו. היא בת 13 וקצת, כמעט וחצי. אני הייתי בעבודה כשהיא הלכה עם חברות לקניון, וכשחזרה, לא הוציאה מילה במשך שעות. היא נראתה נורא. הפרצוף שלה היה חיוור, כמעט אפור. היא לא הרימה את המבט. בראש שלי התרוצצו סרטים, וכששאלתי שוב ושוב, "מה קרה?", היא סירבה לענות ומילמלה את ה"כלום" הכי לא משכנע בעולם.
בסוף, כשכבר ירד הערב, היא התפרצה פתאום: "ראיתי את הסרטון". הלב שלי צנח והברכיים נחלשו. כמה רציתי להגן עליה מזה, אבל לא הצלחתי. היא נעמדה מולי, והמילים שלה יצאו כמו רשפים של אש. העיניים שלה בכו. "איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שהן עדיין שם? באיזה עולם? תגידי לי, אמא, איך זה יכול להיות?"
לא ידעתי מה לענות לה. "איפה ראית את זה?" שאלתי, כאילו שזה חשוב. "באינסטגרם, זה משנה?" לא, בת שלי, זה לא משנה. הבעיה היא לא שראית את זה, אלא שזה קרה. הבעיה היא שהן עדיין שם. הבעיה היא שהגיהינום הזה נמשך כבר נצח.
"הן בסך הכל ילדות!" היא צעקה. "הן יכלו להיות המדריכה שלי בצופים, הן יכלו להיות האחיות שלי".
היא השתתקה ולא אמרה, "הן יכלו להיות אני", אבל שתינו חשבנו על זה בלי קול. היא בכתה בעיניים קרועות, ואני לא הצלחתי לנשום. ניסיתי ללטף אותה, אבל היא התנערה ממני כמו חיה פצועה כשזעקה, "יש שם אנשים בגיל של סבא וסבתא, ויש שם תינוק! וכל האנשים שם הם הורים של מישהו או ילדים של מישהו או אחים של מישהו. איך הם עדיין שם?! איך לא מחזירים אותם? תסבירי לי, אמא".
"ילדה שלי", אני לוחשת לה. "אני לא מבינה בעצמי". והיא אומרת לי בבכי, "אני לא רוצה לחיות בעולם כזה", ואני רוצה להגיד, "גם אני", אבל לא אומרת, כי אני אמא שלה, ותפקידי לתווך לה עולם שאפשר לחיות בו, לשכנע אותה שיש איזה סדר שניתן לבטוח בו, יש איזה היגיון, יש על מי לסמוך.
"ילדה שלי", אני מחבקת אותה, "אנחנו נעשה כל מה שנוכל כדי להגן עלייך".
היא מסתכלת עליי במבט החכם, הקרוע, שלה ושואלת "ומה אם זה לא מספיק?" ואני מאבדת את מעט המילים שעוד היו לי ואת מעט האוויר ומצמידה אותה אליי חזק ובוכה איתה, חסרת אונים, פוחדת ונזעמת לא פחות ממנה, ובלב שלי צפה מילה יחידה – הופקרנו.
האחד שהושיע
לפני כשבועיים התקיים בפורום ממשלתי רחב דיון על תקציב הביטחון. בנקודה מסוימת זרק נתניהו משפט שהדהים את חובבי ההיסטוריה בחדר. "מדינת ישראל ניצלה ב-1948 בזכות אדם אחד – סטלין", אמר.
יוסיף ויסריונוביץ' סטלין שלט שלטון יחיד בברית-המועצות מ-1924 עד מותו ב-1953. מספר קורבנותיו מתחרה במספר הקורבנות של אדולף היטלר. בימי חייו היו שסגדו לו; אחרים תיעבו אותו ופחדו ממנו. רוב פשעיו נחשפו רק לאחר מותו.
אשר לישראל, היא ניצלה ב-1948 בזכות אנשים רבים – קודם כל, יותר מ-6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה ו-30 אלף הלוחמים שהשתתפו בה, ואחריהם בן-גוריון ומנהיגותו ושורה של אישים מקומיים וזרים שהרימו את תרומתם לניצחון. סטלין בירך על הקמת המדינה ואחר כך התהפך. בין לבין הכשיר את עסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה, שהייתה אז תחת שליטתו. לומר שישראל ניצלה בזכות אחד מגדולי הפושעים בהיסטוריה, זו לא רק הגזמה פראית – זו תרומה מיותרת למסע ההכפשה נגד מדינת ישראל וקיומה.
האזכור של סטלין מעניין בהקשר נוסף. ב-1941 נערכה גרמניה הנאצית להתקפה על ברית-המועצות תחת שם הקוד "מבצע ברברוסה". מרגלים סובייטים התריעו, אבל סטלין האמין להיטלר. ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית-המועצות. סטלין היה הראש והיה אשם, אבל האסון הנורא רק חיזק את שלטונו. בעיני מאות מיליונים הוא נתפס כמגן האנושות, גיבור המלחמה, שמש העמים: כגודל המחדל, גודל הפולחן. בריטניה הדמוקרטית הדיחה את ראש הממשלה הכושל שלה, נוויל צ'מברליין; רוסיה הדיקטטורית העלתה את המנהיג הכושל שלה לדרגת אל.
עומד או לא עומד
אחד הסקצ'ים הקלאסיים של אפרים קישון, מפיהם של השחקנים שמוליק סגל ושמואל רודנסקי, מתמקד בשאלה מה מצבו של בית ההסתדרות בתל-אביב. סגל מתעקש שפוצצו אותו בלילה. רודנסקי מביע ספק. הוא גורר את סגל בכוח לחלון. "עומייד או לא עומייד?" הוא מטיח בו. "בנו אותו בלילה מחדש", מסביר סגל בנחת.
1,500 יהודים עלו להר הבית בתשעה באב. עשרות או מאות מהם היו מחרחרי מלחמה מבית מדרשו של בן גביר. הם התעקשו להשתטח ולהתפלל, בניגוד לסטטוס קוו. בן גביר עבר על פניהם בגאווה פטרונית, כמו ראש כת על פני נשותיו. לאחר כמה שעות הוציא נתניהו הודעה שאומרת, הסטטוס קוו בהר הבית לא השתנה. איך לא השתנה אם השתנה? אין לו עיניים? אין לו חלון? כמה עיוור יכול ראש ממשלה להיות?
האנשים האלה בוכים על חורבן הבית הראשון ועל חורבן הבית השני, ותוך כדי כך הם דואגים להחריב את הבית השלישי. תגידו מה שתגידו על הכישורים שלהם – במבצע הזה הם מצליחים יפה.
