נתן יונתן ז"ל ראוי לביוגרפיה תיעודית הרבה יותר מרשימה מהסרט "אם העולם הזה הוא ים". זה לא שהדוקו של ארי דוידוביץ' סובל מליקויים פוסלים כמו שגיאות עובדתיות גסות או התעלמות טוטאלית מפרקים לא מחמיאים, כמו שהוא פשוט לא החליט אם ברצונו לספר את הסיפור המלא והמורכב על חייו של המשורר או להתרפק על יצירתו. כמובן שניתן לשלב בין שני המסלולים, אבל "אם העולם הזה הוא ים" עושה זאת בצורה שהיא במקרה הטוב חיננית. בשאר הזמן – ו-70 דקות זה לא מעט בימינו – התחושה היא של ניסיון לחפות על גישה הססנית וזהירה בהיבט האישי וקונפורמיזם דל בהיבט האינטלקטואלי.
הדבר הבולט ביותר בהקשר הזה הוא פספוס מוחלט של סוגיה מגה-רלוונטית: המשמעות הפרטית והקולקטיבית של הפיכת יונתן לפנים הפואטיות של השכול, לאחר נפילת בנו ליאור ז"ל במלחמת יום כיפור. על יונתן עברו אז שני תהליכים מקבילים: מחד חרב עליו עולמו עד כדי "נשורת גרעינית" כפי שנאמר בסרט, ומאידך דרך כוכבו כאייקון לאומי, המוכר גם בבתים שבהם לא קראו שירה. למעשה, הטראומה השפיעה רטרואקטיבית על מעמדו של יונתן: שירים שכתב הרבה לפני הנורא מכל הפכו להמנוני יום זיכרון. גם שירים שהמניע לכתיבתם היה אחר, כגון "החול יזכור", נצבעו בשחור העז של האבל.
מה שהסרט לא עוסק בו, וחבל שכך, הוא התהייה שמא יונתן היה משענת נוחה עבור המיינסטרים בשל הימנעותו מכתיבה פוליטית, הן לפני המלחמה וכל שכן אחריה, למרות המחדל. יונתן איפשר לכאב להתקיים בשירים כעניין בפני עצמו. ובגלל שהיה כל כך מוכשר ויחסית נגיש (לא במקרה הלחינו אותו גאוני פופ עם חושים חדים כמו שלמה ארצי וצביקה פיק), ההכרעה האינדיבידואלית שלו הייתה לקונצנזוס שעיצב את האופי של שירי הזיכרון הישראליים שנים קדימה. הוא עצמו נשמע בסרט מסביר בצורה מדויקת להפליא את המנגנון: "קשה לסבול צער, אבל אם אתה הופך את הצער לעצבות, אז זה ממש... זה מתחיל להיות אסתטי, ואולי דווקא הדברים הנוראיים, באמנות הם הופכים למשהו נשגב, אצילי ויפה".
הכנות של יונתן מעלה שאלות רבות: האם היה פער דרמטי בין הצער המשתק שלו על מות בנו לעומת העצבות הנשגבת והאסתטית שפיארה את שיריו? האם ב"קשה לסבול צער" הוא התכוון לעצמו או לקהל שחיבק אותו? מה חשב על מקומו ההיסטורי בתהליך שבו הצער הפראי מודחק לטובת עצב שהוא "אצילי ויפה"? והקושייה המטרידה והנפיצה מכולם: האם הבין שישראל מאוהבת בנוסטלגיה הנוגה של "החול יזכור", אבל גם בזכותו היא נדונה להישאר הלומה וטרופה כמו ב"תמיד אוקטובר"?
