המשחקים הפראלימפיים יכולים לתת השראה לקהל הרחב שהכל אפשרי, אבל בראש ובראשונה חשובים הילדים עם המוגבלות שנמצאים בבית וקריטי שהם יידעו שהם יכולים להיות אלופים יום אחד. הם יודעים שהם לא יוכלו להפוך להיות לברון ג'יימס, אז במשחקים הפראלימפיים הם יוכלו לצפות באמריקאי סטיב סיריו, שירצה להשיג זהב שלישי ברציפות בכדורסל בכיסאות גלגלים, או בעמי דדאון שלנו שובר עוד שיאים בבריכה כמו מייקל פלפס. המודעות לכך לא מספיק גבוהה, כי המשלחת הישראלית הייתה יכולה להיות יותר גדולה. יש במשחקים הפראלימפיים ענפים אטרקטיביים נוספים כמו הרמת משקולות. ילד עם מגבלה שתופס את עצמו כחלש, יוכל לדעת שבעזרת אימונים יום אחד הוא ירים מאות קילוגרמים. גם אם לא יהפוך לספורטאי, תהיה לו מוטיבציה ללכת לאימון. לספורט הפראלימפי יש הזדמנות אחת, פעם בארבע שנים, לשנות לילדים עם מוגבלות את החיים ולתת להם תחושת מסוגלות.
הספורט הפראלימפי עשה קפיצת מדרגה בשנים האחרונות, חלק גדול מהספורטאים הם מקצוענים לחלוטין. קמים לאימון לפני שזורחת השמש, הולכים הביתה רק כשהיא שוקעת וכבר חושבים על האימון הבא. התחרות נעשתה צפופה יותר. אם בעבר ראינו מיעוט משתתפים בכל תחרות, עכשיו מדינות הבינו שזאת הזדמנות להניף את הדגל מול מיליוני צופים, והיחס בהתאם. מספר ענפי הספורט הולך וגדל, והענפים עצמם משתכללים כדי להפוך להיות מקצועניים יותר, ולמשוך יותר קהל. קהל שלא עושה טובה שהוא מגיע, אלא מצפה לראות תחרות שתדהים אותו. לשמחתנו, היום בענפי האתלטיקה יש מספיק ספורטאים פראלימפיים שמשיגים תוצאות נהדרות. השיא ל-100 מטר עבור אתלט עם שיתוק מוחין קל עומד על 10.74 שניות.
רק בקשה אחת במהלך המשחקים הפראלימפיים, תפתיחו את השימוש בצמד המילים "מעורר השראה". הקושי שלהם הוא בדיוק אותו קושי של ספורטאי אולימפי. הספורטאים עבדו קשה מאוד במהלך ארבע השנים הללו. אם ישפטו אותם רק לפי ההישגים שלהם, ואפילו אם יעבירו עליהם ביקורת אחרי כישלונות - אז העולם יהפוך לטוב יותר. עידן "העיקר ההשתתפות" מת, ופינה את מקומו לעידן ההישגיות.
