שיחות עם וולט ויטמן // קרל סאדאקיצ'י הרטמן } תרגום: יהונתן דיין } רסלינג } 112 עמ'
דיוקן המשורר, שמופיע על המהדורה הראשונה של 'עלי עשב' (1855), קובץ השירים האלמותי מאת וולט ויטמן, הוא דימוי יוצא דופן של משורר גדול, גם במרחק הזמן. גבר מחוספס, שעומד מולנו ומתבונן בנו במבט חודר. בגדיו אינם מגוהצים, הכפתורים הראשונים בחולצתו פתוחים, ידו האחת בכיס המכנסיים וידו השנייה שעונה על המותן, כובעו נוטה הצידה ברישול. לא משורר בחליפה ששעוּן על שולחן הכתיבה לצד ספרייה מהודרת, אלא האיש שדובר אלינו מן החוץ, האיש שזיהה את עצמו עם אמריקה.
בעמוד השער של הספר לא מופיע אפילו שם המחבר, ומספרים שוויטמן ביקש מהחרט להוסיף בליטה באזור המפשעה כדי לשפר את הדיוקן. התחריט של דמות ויטמן נתפס כמפתח לאישיותו וגם כמסמן את מטרותיה של שירתו: הוא יעיד על נופיה, סתירותיה וחולשותיה של ארה"ב והיא תעצב את דמותו. בספרון 'שיחות עם וולט ויטמן' מופיע דיוקן מילולי של המשורר כ-30 שנה מאוחר יותר: "גבר זקן שזקנו האפור יורד פלגים-פלגים על חזית חולצתו הפתוחה". כמו בתחריט, כך במציאות, החזה החשוף של ויטמן הוא הדבר הראשון שרואים. גם כאן לא נמצא את מה שאולי נצפה מאיש רוח מהולל. סלון ביתו קטן וצנוע, האח לא דולקת למרות ששלג נערם בחוץ, והחלל מבולגן ואפור: "ים ססגוני של עיתונים, ספרים, כתבי עת, שנָתונים, כתבי יד דחויים וכיוצא באלה כיסה את הרצפה בבוקה ומבולקה, ורק פה ושם, כסלעים מבעד לערפל, הגיחו רהיטים משונים, מזוודה וערמה גדולה של פרסומיו". אבל לא ויטמן הוא הגיבור של ספר זה, אלא הנער חד-האבחנה והסקרן שחיבר אותו, והיטיב לראות בוויטמן את הגבריות האמריקאית שביקש לבטא ביצירתו: "גבריות בריאה... אידאל של פועל, כי האמריקאים הם למעשה אומת פועלים".
נער בן 17, שאצלו הלימודים מעל לכל, מתגורר אצל הדודים שלו בפילדלפיה ומקבל קצבה של שלושה דולר לשבוע, שאותם הוא משקיע ברכישת ספרים משומשים, כי בבית יש רק ספר שירה אחד, שאף אחד לא קרא בו עד שהוא מצא אותו. באחת מחנויות הספרים המשומשים הוא נפגש כדרך קבע עם אנשי ספר מבוגרים ממנו כדי לדבר על ספרות. זוהי הפעילות האהובה עליו ביותר. כעבור זמן, אחד מהם מציע לו לגשת לביתו של המשורר וולט ויטמן בן ה-65, שמתגורר בקמדן, ממש מעבר לנהר דלאוור, ומסתבר שאוהב לארח אנשים, נערים בעיקר, אבל גם את אוסקר ויילד.
הנער הזה הוא קרל סאדאקיצ'י הרטמן, שנולד ביפן לאם יפנית, שמתה בלידתו, ולאב סוחר פרוסי. הוא גדל בגרמניה אצל דוד אחד, הועבר לפריז, ובגיל 14 נשלח לארה"ב. כשיגדל יפרסם ספרי שירה משלו, יהיה אמן ניסיוני שיציג, למשל, סימפוניה של ריחות, כהופעה שבה נזרקים לאוויר בשמים בתזמון מסוים, יתרגם הייקו לאנגלית ויפתח מערכות יחסים עם שמות נוספים מתחום הספרות, כמו סטפן מלארמה ועזרא פאונד. עשור לפני כן לקה ויטמן בשבץ מוחי, שהותיר אותו משותק חלקית. כשהרטמן מופיע אצלו בדלת, הדבר הראשון שהוא אומר לו זה "אתה בחור יפני, לא?" והרטמן מציין שרק ילדים קטנים באותן שנים נהגו להצביע עליו ולהגיד את מוצאו. השניים מקיימים פחות מעשר פגישות, שבהן מככב הרטמן בשאלותיו הספרותיות הבלתי פוסקות, ובניימדרופינג שאין מושלו, איזה ספר של המחבר הזה הכי אהבת, ומה אתה חושב על המשורר ההוא.
הרטמן נע בין עמדות: פעם הוא מעריץ שמגיש לו עותק כדי לבקש הקדשה; ופעם חובב פוליטיקה ששואל על התנצחויות מפלגתיות, וויטמן עונה שזה לא משנה מי הנשיא, העיקר שיכיר במגוון האנושי, כך ש"הממשלה שלנו צריכה לתת לכל אדם את החירות לפעול, לעבוד, ללמוד". פעם הוא חוקר ספרות צעיר שמספר לו שדור המשוררים הצעיר מכיר בו ומחקה את סגנונו החופשי; ופעם בן חורג ששואל את ויטמן האם מעולם לא כמה לחברתה של אישה. ויטמן, שכנראה היה ביסקסואל, עונה ש"זקנים כמוני צריכים גברת שתטפל בהם", ומציין, "עם החושניות גמרתי, נפטרתי ממנה". הרטמן מסכם שוויטמן בעיניו היה מתנסה אידיאלי: "איני מאמין שוויטמן נמלא אי פעם בסוג האהבה שאחזה בפטררקה או בדנטה".
יחסי קרבה מדודה שבין משוררים או סופרים בערוב ימיהם ובין יוצרים צעירים בתחילת דרכם מתאפיינים בדרך כלל בתנועה שבין הימשכות והינתקות, השפעה והתנכרות. הרטמן מתאר את יחסיהם כ"יחסי שוליה ואדון", אך גם מתבחן בכך שאופיו "מסרב להחניף", ושהעז לומר לוויטמן דברים קשים, כמו למשל, "שכתבי זקנתו לא יוסיפו שמץ זוהר להילת יצירות בחרותו" או "שעוד יקומו משוררים שיתייחסו אליו כשם שהתייחס הוא לקודמיו". הספרון הוא אכן, כמו שמציין המתרגם, "תוצר זניח של זמנו ומקומו". אבל מצויות בו אבחנות חשובות לאוהבי שירה, למתעניינים בדמותה התרבותית של ארה"ב ולמשוררים צעירים. "אל תשכח לקרוא במשוררים הגדולים מימי קדם", אומר ויטמן להרטמן. "אבל אל תנסה לחקות אותם. אנחנו מעוניינים ביצירה שתעלה מנחה לזמננו". כזאת היא העדות הזו. •
