בנות דודות // אורורה ונטוריני } תרגום: ארז וולק } לוקוס } 168 עמ'
לא מעט ספרים מנסים לומר משהו על המופע האנושי בכללותו. שתי דוגמאות מונומנטליות שקופצות לי לראש כעת הן 'מובי דיק' של מלוויל ו'ענבי זעם' של סטיינבק. שניהם מספרים סיפור אפי, עצום, השואב מהמיתוסים הגדולים של התרבות באופן מובהק וישיר. 'בנות דודות' נוקט אותה הפעולה, כלומר, אמירה עמוקה ובסיסית על האנושי, באמצעות סיפור קטן באופן יחסי, בעיצוב מינימליסטי, בשפה רזה. ברם, התהום הנפערת במהלך הספר לא פחות עמוקה, לא פחות מסחררת.
הנובלה עוקבת אחר קורותיה של משפחה אחת בארגנטינה דרך עיניה של אחת הנשים הצעירות העונה לשם יוּנה. יונה, כך היא טוענת, מוגבלת שכלית ולכן הסיפור, דרך נקודת מבטה, מסופר בטון ילדי, תמים, לא מודע לתהליכים חברתיים ופעולות שעושים המבוגרים סביבה. יונה היא אמנית המתפתחת להיות ציירת מפורסמת ומצליחה. זהו סיפור ההיחלצות שלה מהעוני וההזנחה שסובבו אותה כל חייה.
אבל איך באמת נראה המופע האנושי של ונטוריני? יותר כמו קרקס שהאטרקציה המרכזית שלו היא אנשים מוזרים ומעוותים. להלן הדמויות הנוספות — בטינה, אחותה הנכה של יונה; פטרה, בת דודתה, גמדה ערמומית ופושעת; דודות משוגעות, אומללות; גברים שאינם מסוגלים לשמור על הדחף המיני שלהם ומנצלים ילדות מוזנחות ורפות שכל. פיפי, קקי, רצח, עוני מחפיר, מוסר לקוי עד לא קיים, מוות ועוד מוות, בכל מקום ובכל רגע נתון. אנושות אומללה, מוגבלת, מוזנחת, חסרת מוסר בסיסי, נצלנית, חסרת תקנה למעשה.
כיצד מצליחה ונטוריני לנסח אמירה כה חריפה ועמוקה על האנושות בסיפור יחסית קצר ודחוס כל כך? כמובן, בעזרת הכישרון הספרותי הבלתי רגיל שלה. יונה היא, כביכול, רפת שכל שמתקשה לכתוב נכון בגלל "השפה הדבורה", ולכן נעזרת במילון כדי למצוא מילים נכונות וגבוהות יותר. אבל השפה של יונה היא מניפולציה ספרותית מבריקה. העניין הוא לא אמינות השפה הנובעת מהשכל המוגבל של יונה, כלומר הפסיכולוגיה של הדמות הראשית, אלא האופן שבו היא מייצרת את הפערים בין ההתרחשויות בספר ובין הקורא, בין הפערים בשפה ובין חדוות הקריאה המושלמת, בין העומק הרגשי הבלתי נתפס של הדוברת ובין המבט המוגבל שלה על העולם.
במילים אחרות: אירוניה. אירוניה היא הפער, הפיצול בין מה שקורה בספר, בין מה שמסופר על ידי הדמות הראשית, ובין מה שהקורא מבין הלכה למעשה. אני לא חושד כלל בונטוריני, שרצתה לכתוב ספר על משפחה מוכת גורל בארגנטינה ולרגש את הקוראים על ידי ההיחלצות של נערה צעירה מציפורני הגורל האכזר. אני גם לא חושד בה, שהיא מעוניינת לייצג את המציאות לשם הייצוג האמין, המדויק, המעורר הזדהות או רחמים. אני חושד שהכותבת רצתה לייצר מרחב פואטי באמצעות כלי הספרות: עיצוב דמויות, שפה, קצב, אירוניה, שבתוכו אפשר יהיה לזהות משהו בסיסי על טבע האדם.
וכך קורה שלמרות הסיפור הקשה, המחניק, הקריאה לוותה בפרצי צחוק קולניים, בקריאות התפעלות מהשכלול הספרותי, מהתעמקות בחוויה של להיות אישה בחברה ענייה, אלימה, ששולטים בה גברים חסרי מוסר ושהדת משמשת בה שוטר אכזרי. הנה אחת המסקנות שאליהן מגיעה יונה במסע הכאוטי והמפחיד הזה בעולם הנשלט על ידי כוחות גדולים ממנה: "נשבעתי לא להתחתן. נשבעתי שאֶחיה כדי לצייר. נשבעתי הרבה דברים עד שהבנתי שלהישבע זה חטא ויותר לא נשבעתי".
תמה אחת מרכזית שעולה מהספר היא כוחה הגואל של האמנות. פעמיים: פעם אחת כביטוי של העולם העלוב, חסר הפשר, האומלל, שסובב סביב הגיבורה, ופעם שנייה ליטרלי, ככוח כלכלי המוציא מהעוני אל חיים אפשריים, בכבוד וברווחה יחסית. בהתאם, זוהי גם הגאולה הספציפית שמאפשרת הספרות. הספר כתוב בהווה מתמשך, כיומן שכותבת יונה, ובמודעות מלאה לקורא או לקוראת, בחלקים רבים מהספר הפנייה אל הקוראים היא ישירה, כאילו הדמות כותבת את הספר במהלך הקריאה.
אחת הסצנות הזכורות ביותר היא כאשר יונה רואה, או מדמיינת שהיא רואה את בורחס, האב הגדול של הספרות הארגנטינאית ולמעשה הסופרת, אורורה ונטוריני, היא זו הרואה את בורחס והוא שעון על מקלו ומועד על החצץ בעיר הבירה ומביט בגיבורה בעיניים של מת. כך הופך הסמל לעלוב, הספרות הגבוהה, הלאומית, לזקנה וגוססת, הפאתוס נדרס, הספרות היא חצץ. ומה נשאר? לקורא הפתרונים. •
על אף הסיפור הקשה, המחניק, הקריאה לוותה בפרצי צחוק קולניים, בקריאות התפעלות מהשכלול הספרותי
