להינדואיזם בהודו היו בתקופה המודרנית שני קדושים, שחיו בהיחבא, בעוני ובפשטות רבה, ולא ביקשו שאיש יפקוד אותם. אך שניהם הוכרו לבסוף באופן סוחף וללא ערעור על ידי כלל מאמיני ההינדואיזם במדינה עצומת ממדים זו: רמאקרישנה (1836-1886, נודע למערב בעיקר בשל פעילות תלמידו ויווקאננדה), וראמנה מהרשי (1879-1950). מי שלא שמע מעולם את שמם של שני קדושים מיוחדים אלה, גם אם טייל בכל רחבי תת-היבשת, לא שמע בעצם מעולם את פעימות הלב של הודו הדתית. גם אנשי המערב שפגשו בהם חשו את נוכחות הממד האלוהי בקרבתם בעוצמה רבה (ראו למשל עדותו המוקדמת של פול ברונטון בספרו "מסעות בהודו המסתורית").
והנה "טעימה" עבורנו מפעימות-הלב הללו. פעימה שתיראה במבט ראשון תמוהה, לנו, היהודים (גם לחילונים שבינינו!). רמאקרישנה ההינדי, החליט, בערך בשנת 1866, שהוא נכנע לחלוטין לדרך האיסלאמית. הוא החל למלמל את שמותיו של אללה, לבש בגדי מוסלמים ואכל את מאכליהם. הוא ראה בכך כניעה עצמית למה שהוא כינה ה"מַיִם של זרם אחר של נהר האמת". שבע שנים מאוחר יותר, רמאקרישנה הוכיח לעצמו בשובו על ניסוי זה את אמיתות הנצרות. תקופה מסוימת שקע רמאקרישנה לחלוטין ברעיון המשיח-ישוע, ולא הותיר בתוכו, כפי שהוא העיד על כך, כל מקום למחשבה אחרת. התוצאה הייתה, שרמאקרישנה יכול היה לאשר עתה על בסיס של ניסיון אישי את מה שהוא תיאר לתלמידיו כך: "תירגלתי את כל הדתות, הינדואיזם, איסלאם, נצרות, וגם הלכתי בדרכי הכיתות ההינדיות השונות", ומסקנתו הייתה: "לאגם [=אלוהים] חופים רבים. באחד ההינדו שואב מים בקנקן, וקורא לזה ז'אלה (=מים בסנסקריט, אחד מיסודות העולם), באחר המוסלמי שואבם בבקבוקי עור, וקורא לזה פאני (=מים או גשם), ובשלישי הנוצרי מוצא את מה שהוא מכנה 'מַיִם' (=בפטיזם)".
לנו, היהודים, במיוחד בארץ, עמדה כזאת של קדוש דתי נראית מוזרה למדי. וכמדומני שבכל ההיסטוריה היהודית לא נוכל למצוא אף דוגמה אחת שכזאת להתנהגות אדם בעל-מעלה במסורתנו. גם חסידות הבעל שם טוב, שגילתה את הניצוצות האלוהיים בכל מקום ועודדה אמפתיה עמוקה לכל ברייה ואפילו לבעלי חיים, נאלמה דום בכל הנוגע לנוכרי שבשכנותם. איש לא ימצא אפילו סיפור חסידי אחד המספר על גילוי עולמו הרוחני של הגוי. אף הראי"ה קוק, הנודע ביכולת ההכלה המיוחדת שלו, וגילוי הטוב בעולם שמחוץ ליהדות, סירב בתוקף לקבל את עמדת רוזנצווייג, שטען בזמנו כי היהדות והנצרות הן שתי דרכים לגיטימיות להתקרב לאל; והס כמובן מלהזכיר את הרבנות הקפואה של היום (הן זו החרדית והן זו הציונית-דתית), שנקיטת עמדה שכזאת, מבחינתה, היא התאבדות של ממש בראש חוצות.
קומרסוומי, חוקר אמריקאי של תרבות המזרח, מעמיד כנגד רמאקרישנה ההינדי את דגם המנטליות הנוצרית הפונדמנטליסטית של ימי-הביניים (שלצערנו חלקים מהיהדות קרבים אליה עתה), העולה משיר-השבח לחיילי קרל הגדול לאחר כיבוש סרגוסה: ב"שירת רולן" (שנכתבה מאוחר למאורע, במאה הי"א), מפארם כותב: "כעת קרל הוא אדון סרגוסה, ואלף פרנקים [=חיילי האימפריה הפרנקית], לאור הפרס שעליו הכריז המלך, מסתובבים בעיר, לתור היכן ניצב מסגד או בית-כנסת. עם גרזן ופטיש ברזל ביד אינם מאפשרים לא לאליל ולא לתמונתו לשרוד; את מקדשי-הכישוף [=בתי-כנסת ומסגדים] הם מנתצים, כי לקרל יש אמונה באלוהים האמיתי, ודאגה אחת לו: האם יגיש לו שירות צדק... אם יתנגד מאן-דהוא לפקודת קרל מיד יתלוהו או ישרפוהו".
בניגוד לכך משירת האל ההינדית עולה משב רוח מרענן שרבים בארץ צמאים לו. הנה לנו, אפוא, מקום שבו נוכל לרגע לנסות - למי שמוכן להעז - את "שאיבת המים" שלנו מפינת הקדושה של האגם בצד ההינדי. אמיר אור מגיש לנו עתה תרגום חדש ליצירת המופת הידועה ביותר של ההינדואיזם, הבהגווד גיטה. והנה שם, אנו קוראים: "והעובד אותי יגיע אלַי/ אם אדם מקדיש לי/ במסירות, בלב שלם/ עלה, פרח, פרי או מים/ את מנחת האהבה הזאת אני מקבל" (ח, כה-כו, עמ' 130).
ועתה כמה מילים בקצרה על שירה זו. הבהגווד גיטה חוברה בשלב יחסית מאוחר של התפתחות כתבי הקודש ההינדיים. הראשונים היו הוודות העתיקות (הידועה שבהן היא הריג-וודה), שראשיתם בערך במאה הט"ו לפנה"ס, לאחריהן באות הברהמנות, ולאחר מכן האופנישדות, המעבירות את הדגש הדתי אל החוויה המיסטית של ה"אחד והיחיד"; ובקצרה: כאשר מסלקים את כל השפעות החומר - ה"אני" האמיתי של האדם, האטמן, מסוגל לזהות את עצמו עם ברהמן, ולהגיע לשחרור המיוחל מהסמסרה, המעגל של הלידה ולידה-מחדש. הבהגווד גיטה הוא חלק קטן מאפוס עצום ממדים, שחיבורו החל במאה ה-5 לפנה"ס, המהבהאראטא. ב"שיר האל" הדובר הוא האל, קרישנה, המציע שלוש דרכי גאולה: דרך חקר העצמי או הידע, דרך העשייה הנכונה - והמומלצת ביותר - היא דרך הדבקות והאהבה לאל (בהקטי; במושגים יהודיים מדובר כאן על "הליכה בדרכיו של האל"). הרקע הכללי של סיפור המהבהאראטא הוא ארוך ונפתל, ולא אוכל להיכנס לפרטיו, רק אומר בקצרה שבני שתי משפחות, פאנדו ("הטובים") ובני העיוור דהריטראשטרה ("הרעים") יוצאים למלחמה זה בזה, והדבר מעלה שאלות מוסריות נוקבות בקרב נפש רגישה ועדינה כמו זו של ארג'ונה, הלוחם הראשי של בני פאנדו.
"שיר האל" הוא אם כן שיחה המתנהלת בין ארג'ונה לקרישנה (המתגלה בהתחלה כמורה רוחני ולאחר מכן כאל) לפני פרוץ מלחמה זו. התביעה של קרישנה מארג'ונה שלא לנקוט עמדה פציפיסטית-פסיבית אלא לאחוז ללא-חת בחרב ולהגן על בני משפחתו, למרות שפך הדם הנורא, יכולה כמובן להתאים להתלבטויות של לוחמים בישראל של היום, למרות שהעיתוי של יציאת הספר בארץ נראה לכאורה מקרי. ומפן אחר, דיון זה על נקיטת עמדה פסיבית או אקטיבית כלפי זרימת מאורעות החיים קשור גם לאלו הפורשים מדרך-הארץ בעולם ההינדי, אלו המכונים סאניאסי. אלו מוותרים על צבירת כל רכוש ולמעשה הם נזירים לכל דבר. את מזונם הם מקבלים כנדבה, אל קערת האוכל שלהם, מבעלי הבתים. התביעה לפסיביות ופרישות אפשרית עבור נפשות מסוימות, אך מעולם לא עלה על דעת פָּרוש כלשהו בעולם כולו לתבוע מאחרים שיפרנסוהו (ולמעשה, למען האמת, הדבר לא עלה אף על דעת שום חכם יהודי מעולם, עד לרגע משונה זה בהיסטוריה שבו אנו נמצאים כיום. כל רב שהיה שומע זאת היה מתפלץ, ורואה בכך חוצפה מוסרית שעוברת על גדותיה - וחילול ה' שאין כמותו). גם נקודה זו, העולה בבהירות מהקריאה בבהגווד גיטה, מעוררת מחשבה מעציבה, עקב היותה כה אקטואלית בזמננו.
וכיוון שבנקודה היהודית נגענו, אפנה את הקוראים, החוששים מהקריאה בספר זה בנימוק שמדובר ביצירה של "עובדי עבודה זרה" - להתייחסותו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל (דבריו הובהרו היטב על ידי אלון גושן-גוטשטיין, שעסק בהרחבה ביחסי היהדות האורתודוקסית עם ההינדואיזם של היום). שטיינזלץ טען, אם כן, שאין להחיל על ההינדואיזם של היום את ההגדרות של "עבודה זרה" האסורה על היהודי שומר המצוות, משום שהגדרות המונותיאיזם החלות בהלכה על היהודי שונות מהגדרות המונותיאיזם החלות על בן נח; זאת מבלי להזכיר את זרם האדווייטה בהינדואיזם שהוא זרם מוניסטי לחלוטין. יתר על כן, כמדומני שמי שיורד לעומק כוונת "שירת האל" מגיע בהכרח למסקנה שעבודת האל שעליה מדברת היהדות המקורית, מכוונת לאותה נקודה, שהמתרגם בחר עבורה את המילה: שוויון-הרוח. במסורת החסידית היא מכונה השתוות. הדבקות באל בדרגתה הגבוהה ביותר היא גם בהינדואיזם וגם ביהדות, בהגיע האדם לדרגה זו שבה לא ניתן להעליבו משום שאין בו אגו, "אני" כלשהו, שניתן לפגוע בו.
אחתום את דבריי בדברי שבח על העבודה הנפלאה של המתרגם, אמיר אור. הבהגווד גיטה תורגם למעשה כבר לעברית, ולא אחת, אלא בחמישה תרגומים שונים. אלא מאי? המתרגמים העבירוהו לעברית בלשון פרוזאית, אך שיר זה הרי ראוי שיתורגם לעברית כשירה; ואולם פרט לתרגום הראשון של אולסבנגר, משנת 1956 (בעברית שאיננה נגישה עתה בקלות לבני הדור הצעיר), כל שאר המהדורות העבירו שירה זו לשפה פרוזאית. אינני יכול להשוות זאת לשפת המקור, לסנסקריט, שאינני שולט בה; אוכל רק להעיד על עצמי כקורא: הקריאה בתרגום החדש של אמיר אור עוררה בי לעיתים אפילו השתאות. השילוב שבין השפה הברורה ובין הקצב השירי שהוא בחר בו עבור הקורא העברי הוא בעיניי מלאכת מחשבת. אולם מעבר לכך, מורגש היטב - והדבר עולה מכל עמוד ועמוד ב"שיר האל" הזה - כי השלישייה שעסקה בהוצאת ספר זה לאור, המתרגם, העורך פרופסור איתמר תיאודור, והמסכם והמבהיר את הרקע לשיר האל, רונן מיוחס, אינם רק בעלי מלאכה נאמנים, אלא הם עושים זאת מתוך קרבה דתית עמוקה לתביעת האֵל מכל אדם להיות "יוֹגִי שֶׁאֵין בּוֹ עוֹיְנוֹת/ וְרוֹחֵש חֶמְלָה וִידִידוּת לַכֹּל/ שֶׁאֵין בּוֹ 'שֶׁלִּי' ו'אֲנִי'/ וְרוּחוֹ סַבְלָנִית וְשָׁוָה בְּשִׂמְחָה וּבְצַעַר/ הַדָּבֵק בִּי וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ/ שׁוֹלֵט בְּרוּחוֹ, אֵיתָן בֶּאֱמוּנָתוֹ/ וּמַקְדִּישׁ לִי אֶת לִבּוֹ וּתְבוּנָתוֹ/ יָקָר הוּא לִי" (יב, יג-יד, עמ' 165).
"שיר האל", בהגווד גיטה, תרגום: אמיר אור, הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד, 362 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
