פסגת "ההזדמנות האחרונה" בדוחא לקידום המו"מ להשבת חטופינו הסתיימה, כצפוי, בקול ענות חלושה, המהולה באופטימיות זהירה מטעמו של ממשל ביידן-האריס, שכבר משכלל את תוצאות המו"מ, לטוב וחלילה לרע, בקמפיין הבחירות האינטנסיבי לנשיאות.
הגדרת המפגש בדוחא כ"הזדמנות האחרונה" אולי נועדה להוות עוד סנטימנט של לחץ על מקבלי ההחלטות משני צידי המתרס לקידום עסקה, אך ניכר כי גם זו לא הותירה רושם עז על אלה, במזרח תיכון עגמומי ושותת דם.
רב המרצחים סינוואר, שהולך ומתבודד בצמרת חמאס נוכח גל החיסולים בהנהגה הצבאית והמדינית, אינו צפוי לוותר על עמדות היסוד של הארגון, ורואה חשיבות בהטבעת חותם המשכיות למאבק בישראל גם ביום שלאחר הסתלקותו (ובהקדם); בעוד מנגד נתניהו ממשיך להעמיס "עיזים" על התהליך שלא נכללו במתווה ביידן (דוגמת רשימת חטופים, הגם וכלל לא ברור כי ביכולת חמאס לספקה, כפי שקבעו גורמי ביטחון מצריים; ציר נצרים ועוד). כל זאת, באופן שאינו מאפשר, במבחן התוצאה, להגיע בשלב זה להסכמות – בעוד רכיב הזמן מזנב בבהלה בכולנו: חטופינו הולכים ונמוגים בשבי.
הרמת מסך בעולם העסקי משולה למרחב בו כלו כל הקצים, מסחרית ומשפטית כאחד – הנקודה בה בעלי השליטה ומנהלי החברה נדרשים לחבות אישית בפני הנושים ובעלי המניות, נוכח הבאת תאגיד עסקי, למשל, לפשיטת רגל. במובנים אלה, דומה כי גם תהליך המו"מ זקוק, בצוק העתים, להרמת מסך: לא בקריצה, לא ברמיזה, לא באמירה כללית על סרבנותו של נתניהו להתקדם בתהליך מטעמי הישרדות פוליטית ואישית.
יש מרחב גמישות
חולשתו המובנית של חמאס בעת הזו מגדילה את מרחב הגמישות של הנוגעים בדבר "לצאת בחוץ" ולהרים מסך על התהליך. זה חיוני נוכח הסטגנציה המתמשכת והמכשולים הנערמים להבקעה. הרמת מסך יכולה לשבת על שלושה אדנים מרכזיים: האחד, מהלך יזום של הממשל האמריקאי המטיל אחריות פומבית על שני הצדדים לאי-התקדמות, תוך מיקוד באחריותו האישית של נתניהו לקיפאון, ובידולו ממערכת הביטחון המצדדת, בגיבוי שר הביטחון גלנט, בהתקדמות לעסקה.
השני, וכפי שכבר נרמז על ידי חוגים בוושינגטון, יוזמת מתווכים בהובלת ארה"ב לעדכון מסוים במתווה ביידן נוכח ההתפתחויות במו"מ והערכת המצב ביחס לחטופים; ושלישי, רענון קביעתו של הרמטכ"ל לפני כחודשיים, שוב על דעת שר הביטחון, כי ביכולתו של צה"ל לעמוד באתגרים שיעמדו בפני מערכת הביטחון בהינתן מימוש מתווה לשחרור החטופים, תוך כריכת הדברים במכנה המשותף הרחב ביותר המתייחס למטרות המלחמה, מהן משתמע כי אין ניצחון ללא השבת החטופים, בעודם חיים.
אשר לראשי השירותים החשאיים, הרי שאלה כפופים מכוח ההסדרים בדין (ובמקרה של שב"כ גם מכוח חוק) לראש הממשלה. משכך, מרחב הגמישות שלהם להתבטא בנושאים אלה מצומצם יותר מזה של הרמטכ"ל – שלצידו גם עומדת החבות כמפקדם של החיילים החטופים להבטיח את השבתם. מעבר לכך, מצופה מהצבא, כפי שנהג גם במקרי עבר דוגמת עסקאות חללי הר דב (2004) ושליט (2011), להמשיך ולאתגר את הדרג המדיני, גם במחיר חיכוך רציף ומתמשך, בדרך לקידום עסקה. זו חובתו ואין בלתה.
צילום: עוז שכטרצילום: אלוני מורובמבט משווה אל מעבר לים: בערוב ימיו האפלים של הנשיא טראמפ בבית הלבן בינואר 2020, היה זה יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, שניגש באופן חריג והיסטורי לקונגרס ולציבור האמריקאי, מעל ראשו של הנשיא הזועם, והזהיר מפני כוונותיו לתקוף באיראן, תוך הישענות על המסגרת החוקתית המחייבת אישור הקונגרס להכרזה על מלחמה. הדמיון לימינו ברור, ההקשר מחריד לא פחות – בשלה העת להרמת מסך על תהליך המו"מ ועל המעכבים את השבת בנותינו ובנינו, גברים, נשים וטף – לגבולם – ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.08.24
