בהתחלה רציתי לעשות רשימה של מה שנותן לי תקווה. כתבתי לעצמי שהעובדה שחמישה סרטים מתוך שישה מועמדים לפרס אופיר בוימו על ידי נשים, זה מטורף. זה כמו ששר האוצר, הביטחון, ביטחון הפנים והחוץ יהיו נשים. שזה מטריף, שזה מרגש, שזה אולי תקדים עולמי.
גם בפרס התסריט המועמדות הן תסריטאיות. קשה להסביר את זה במילים. מהפך זו מילה קטנה. כמעט כמו משהו בלתי נתפס. זה אומר כל כך הרבה דברים על הקולנוע הישראלי (שעוברת עליו שנה מטורפת, אגב). תחרות של סרטים נפלאים שכרגיל נמצאים תחת מתקפה של שר התרבות. שנה פורייה, חזקה, ובקטיף הזה, הנשים והסיפורים שלהן בראש היצירה.
רציתי בכלל להסביר את כל המאבק הזה של שר התרבות והקולנוע. אבל אז מירי רגב מונתה לשרה שאחראית על הטקס השנתי של 7 באוקטובר ואני כזה… מה? שיפשפתי את העיניים באופן לא רצוני. השרה הבכירה בממשלה, שלא אישרה תחבורה בשבת השחורה ובאף שבת אחריה, שהשאירה את חיילינו לחסדי המוניות במימון עומר אדם. ששמעתי אותה בהקלטה בערוץ 13 נוזפת בתושבי בארי מוכי היגון והאסון שאולי "שווה לשקול את המכרז של דפוס בארי". אישה שאפילו לא נבוכה מול כל הפרסומים המחרידים כלפיה, מעלה פוסטים של אפיית חלות בזמן שראיתי אותה במלגה, ספרד (גילוי נאות, היינו באותה טיסה).
היא-היא פני הטקס. ופני הטקס כפני הממשלה. זיוף. בדיוק קפץ לי בטיקטוק איזה ראיון עם האדם שנודע כנוכל הטינדר, על כך שהוא חושב שהוא יכול (והוא אף יהיה!) ראש ממשלת ישראל. ובכן, זה מה שנקרא דרישות סף התפקיד. משעמם כבר לכתוב על זה. מחריד לחוש את זה.
זו לא אצבע בעין, זו בעיטה לפרצוף. הם נוסעים לחו"ל (גואטמלה, שווייץ, ניו-יורק) ואנחנו כלואים בבועת החידלון. לפעמים קורה לי שאני שוכחת מהם לכמה רגעים. כמו כשרשי רק נולד והייתי פתאום כזה שוכחת שילדתי אותו, ואז נבהלת שבכלל שכחתי.
ככה לפעמים אני מצליחה לשכוח מהם, להתענג על איזה הישג קולנועי, על עונה טובה של טיפול לילי (yes), על שקיעה מרהיבה עם הילדים בים. על הופעה של הדג נחש. על לשחק משחקי מילים עם הילדים והם אומרים בד' דיוקן ולהתמוגג מהעברית של רשי.
ואז אני נזכרת ונבהלת. אני תופסת את עצמי שהם עדיין בשלטון.
