כסאח בהוליווד זה כמו בריזה באמצע אוגוסט: אם יש - לוקחים. וזה בדיוק מה שקרה סביב הסרט 'איתנו זה נגמר': הרשת גדושה בספקולציות על הריב בין הכוכבת והמפיקה בלייק לייבלי לבין הבמאי והכוכב שלצידה ג'סטין בלדוני ('ג'יין הבתולה'). העימות יצא לאור בקמפיין יחסי הציבור של הסרט, מה שעזר לא מעט ליח"צ - אבל גם הסיט את הפוקוס מהדבר החשוב באמת: הסרט והמסרים שלו.
כי בניגוד להתנהלות התמוהה של לייבלי, שמקדמת את 'איתנו זה נגמר' כמו ממתק קליל, מדובר בדרמה שנוגעת בעצב החשוף של אלימות במשפחה וטראומה שעוברת מאמא לבת. כמו רב-המכר של קולין הובר, שעליו הסרט מבוסס, התנועה בין התשוקה הלוהטת לאימה משתקת מצליחה להטיל זרקור על פינות חמקמקות ואפלות במערכות יחסים. למעשה, גרסת הקולנוע מאפילה על הספר בזכות בימוי מתעתע, שלוקח את הצופים והצופות יד ביד עד להבנה היכן נמתח הגבול ומתי ההכחשה הופכת לאמת נוקבת.
כמובן שהסרט נאמן לז'אנר ולכן הוא אינו חף מפגמים ובראשם רגעים של קיטש מוגזם. גם במחלקת התלבושות לקחו רחוק מדי את הפיכתה של לייבלי לפאמפקין סְפַּייס לאטה בצורת בת אדם. ניתן גם לומר שהסרט מזניח ואף מעלים את כל החלקים בספר שסובבים את הזוגיות של הגיבורה לילי ובן זוגה הכריזמטי והבעייתי, למעט הרקע המשפחתי של לילי. ייתכן שזאת גם בחירה מודעת: הקושי שלה לקום וללכת כבר אחרי התקרית הראשונה יכול לנבוע מהיעדרם של מעגלים חברתיים. זאת אחת הדרכים שבהן הסרט משנה את השיח: הוא מספר סיפור שלא ממש נראה כמוהו קודם על המסך הגדול, בטח לא בשנים האחרונות.
לכן אין פלא ש'איתנו זה נגמר' הפך לאחת התופעות המפתיעות של הקיץ עם אין-ספור הקרנות והכנסות גבוהות פי כמה וכמה מהתקציב הצנוע: הנושא אולי ותיק, אבל אירועים חריגים כמו סגרי הקורונה הגבירו את המצוקה והעלו את המודעות. ואם האלימות נוכחת בכל פינה - בכבישים, בהפגנות, ברשתות וגם בשכונות ה'טובות' - היא יכולה להיות מיוצגת בין 'דדפול' ו'טוויסטרס'. לא עוד 50 גוונים של '50 גוונים', אלא דרמה שיש בה רומנטיקה אבל בעיקר לא מפחדת לגעת היכן שזה שורף. לקטלג אותו כמו צ'יק-פליק, כמו שלייבלי משום מה עושה, זו לא סתם טעות אלא סטירת לחי למאבק.
