הטירוף הנוכחי בבית"ר ירושלים לא התחיל בקיץ, הוא התחיל ב-1:5 על הפועל ת"א בעונה שעברה. למחוץ את היריבה הכי גדולה ולסמן לה את הדרך לליגה הלאומית זה כיף כמעט כמו תואר. הקהל של בית"ר הוא כמו אריה בכלוב והניצחון הזה היה כמו לנפנף במפתחות. אם מוסיפים לזה את מה שנתפס בארץ כניהול נכון (מינוי מנהל מקצועי) ותחושה שמנסים לסגור את הסגל מוקדם, ממש כמו באירופה, מקבלים את התמונות מאימון הפתיחה בבית וגן – וכל משחק בגביע הטוטו כבר מרגיש כמו משחק אליפות. בית"ר זכתה באליפות הקיץ בלי מתחרות, מה שקרה על הדשא בגביע הטוטו לא באמת חשוב.
היו לבית"ר קיצים מוצלחים (מישהו זוכר את משה חוגג?), אבל כאן זה מתחבר גם לחולשה מסוימת שמשדרות מכבי ת"א ומכבי חיפה. אוהדי שתי המכביות מתלוננים על מחסור ברכש, הקבוצות שלהן נראות פגיעות מתמיד, בעוד אוהדי בית"ר רואים את הסגל שלהם נסגר כבר בתחילת אוגוסט. באר-שבע לא בעניינים, הפועל ת"א בלאומית ואפשר כבר להתכונן לחגיגות בגן סאקר.
זה לא שהציפיות האלה מנותקות מהמציאות, אבל הירידה לקרקע עלולה לכאוב. בית"ר אפילו לא עלתה לחצי גמר גביע הטוטו. עם כל הכבוד לרביעייה מול מכבי פ"ת, יעשה טוב לכולם אם מישהו ינפץ את הבועה. יש תחושה שהמסיבה כבר בעיצומה, ואף אחד לא רוצה להיות השכן המעיק שדופק על הדלת וצועק: "הלו, הליגה עדיין לא התחילה". גם המועדון נהנה מהמסיבה הזאת, בעיקר כי היא עוזרת למכור מינויים.
אין מספיק מילים בעולם כדי שיתארו כמה הליגה צריכה את בית"ר חזקה, מישהו חייב לשבור את ההגמוניה של מיץ' גולדהאר ויענקל'ה שחר. בית"ר הנוכחית יכולה להיות קבוצת צמרת, והנה מגיע "האבל" שאף אחד לא רוצה לשמוע - לרוץ לאליפות זאת משימה שאפתנית מדי. בואו נתחיל מלנצח את אשדוד, עירוני טבריה ומכבי נתניה במחזורי הפתיחה. אחר כך, השמיים הם הגבול ואפשר יהיה לשריין את עדן בן-זקן ונועה קירל להקלטת שיר האליפות.
