השקתה של "מי זאת?" בשידור הציבורי, ביום שבו חולצו שש גופות של חטופים שנלקחו לעזה בחיים, היא עוד ציון דרך בשגרת המלחמה הטלוויזיונית. הבשורה מטלטלת את הבוקר, נטחנת בשידורי האקטואליה לאורך היום ומתפוגגת לתוך הבידור של הערב. זהו תהליך טבעי ואנושי: הצופים והצופות הם לא ספוג פלא של עצב, וזכותם להתאוורר עם ריצה, בישול, קומדיה, ספורט ונטפליקס. ובכל זאת, קשה שלא למתוח קו בין סתגלנות התוכן הישראלית לבין האופן המנומנם שבו מתקבלת הפקרתם של אזרחים ואזרחיות לגורלם.
מבין החלופות שמציע הפריים טיים ביום כזה, "מי זאת?" היא לפחות מוצר שמנסה לרענן: תוכנית מערכונים בכיכובן של מגי אזרזר, ג'וי ריגר, אושרית סרוסי ונעמה אמית, שגם חתומות כיוצרות יחד עם הבמאי והעורך ארז בן הרוש. המטרה: להיכנס לפינות שמהן ההומור הישראלי מעדיף להתרחק, בין השאר בגלל הדומיננטיות הגברית המוחלטת מאחורי הקלעים. חדר הכותבים של "ארץ נהדרת", למשל, יותר דומה לישיבה של מועצת גדולי התורה מאשר לפרלמנט השוודי. ואכן, השוני של "מי זאת" נוכח מיד ובא לידי ביטוי בבחירת הנושאים וגם באופן הביטוי שלהם, כגון הדגש על הומור פיזי (כולל מערכון שלם על נפיחות).
אלא שהמבחן המרכזי של תוכנית קומית הוא לא הכוונה אלא התוצאה, ושני הפרקים הראשונים של "מי זאת?" לא ממש מנחיתים נוק-אאוט מהדהד. בפרק אמש, למשל, מערכון הפתיחה ("זהי את המטרידן") היה חייב להיות הרבה יותר חד ומהודק, המערכון "חברות הכי כנות" נפל על התפר שבין סלפסטיק למנייריזם ומערכון הסיום נראה כמו בדיחה פנימית שיצאה משליטה, לרבות הופעת האורח של אמיליה אזרזר, אמה של מגי. לעומת זאת, הפרודיה המדויקת להבהיל של ריגר על יסמין מועלם ושות' ("מדליקה אבל לא בשבת") חצתה את רף הברק השמור לבדיחה נוקבת כמו שהיא מצחיקה.
בפרק השני אחוזי הפגיעה סבירים יותר: ריגר שוב הצטיינה בתפקיד סולו (לצד הופעת אורח חמודה של רותי ברודו) וגם תוכנית התחקירים הפיקטיבית "מה הם רוצים?" הייתה מוצלחת ואף בעלת פוטנציאל למערכוני המשך. גם המערכון שבו סרוסי היא קואצ'רית "בלי ניסיון ובלי תעודה" העלה חיוך, אם כי הוא גם הזכיר שדווקא הקומיקאית הכי בכירה באנסמבל נוטה להיבלע במערכונים הקבוצתיים.
למרות הפגמים והחריקות, "מי זאת?" ראויה להזדמנות, ולא רק בזכות הגיוון שהיא מוסיפה למסך בשלל מובנים, אלא כי יש בה מספיק כישרון שיכול להתגבש לכדי תוכנית יותר שלמה. האמת? כבר עכשיו קורה שם משהו יותר טוב ממה שהולך ב"זהו זה" כבר ארבע שנים (מינוס השירים, כמובן).
בקטנה
ניר דבורי נראה זועם אתמול במשדר שש של חדשות קשת. "כל ששת החטופים הללו היו במשך חודשים ארוכים בחיים בשבי חמאס", אמר הפרשן הצבאי, "והיה אפשר בדרכים אחרות אולי להחזיר אותם חיים הביתה". מעניין לאיזה "דרכים אחרות" מתכוון דבורי: הרי באותם "חודשים ארוכים" עד למותם המייסר של השישה, אולי בשל תקיפות צה"ל, הוא זה שצרח וצווח ש"רק לחץ צבאי מביא חטופים" וגם נכנס ב-1,000 קמ"ש במי שטען אחרת. אמש השופר היהיר של מערכת הביטחון עוד העז לקונן על "תחושת ההחמצה". על תחושת בושה נראה שאין מה לדבר.
