הכוונות טובות. מדובר בסולידריות לאומית. מדובר בהתגייסות למען שחרור החטופים. אבל לפעמים, דווקא המטרה הצודקת ביותר עלולה לגרום לעיוורון. משום שבהסכם שדורש הקמפיין יש סיכונים לא פשוטים. שחרור אלפי מחבלים יגדיל את הסכנה להרבה יותר פיגועי טרור. זה המקצוע היחיד שהמשוחררים יודעים. הבטיחו לנו בעסקת שליט שמערכת הביטחון יודעת לטפל בבעיה. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. 45 אחוז מהמשוחררים חזרו לטרור. המחיר היה כבד. אחד ממשוחררי העסקה, מחמוד קוואסמה, עמד מאחורי החטיפה והרצח של שלושת הנערים ב-2014. וכך התגלגלנו למבצע צוק איתן. לאן נתגלגל הפעם? כך גם ויתור מוחלט על ציר פילדלפי, שעלול להחזיר את תעשיית ההברחות. גם ויתור על פרוזדור נצרים, כך לפחות החשש, יגרום לחזרת אלפי מחבלים לצפון הרצועה. הרי גם בהנחה שנהרגו 17 אלף מחבלים, אין ויכוח על כך שיש עדיין אלפי מחבלים חיים ופעילים. הם יהפכו לפעילי שלום? הם יחזירו כלי נשק לנציגי האו"ם? ובכלל, עסקת שחרור חטופים עלולה להשאיר את שלטון חמאס ברצועה. הרי לפי מה שידוע על המתווה אין סעיף שמבטל את האפשרות הזאת. ובעיקר, אין תוכנית רצינית ל"יום שאחרי". אז מה עשינו? על מה נלחמנו? נכון, חמאס רצוץ ושבור. רוב כוחו הושמד. אבל זה ארגון טרור. הוא עלול להתרומם, תוך זמן לא רב, כמו עוף החול.
1 צפייה בגלריה
צה"ל בפרוזדור נצרים. החשש מחזרת אלפי מחבלים לצפון הרצועה מוצדק, אבל מתגמד מול המשך הלחימה
(צילום: דובר צה"ל)
הדברים הללו נכתבים גם משום שבשיחות עם מתנגדי ההסכם הם טוענים שהטענות שלהם לא ממש מושמעות. יש תחושה מוטעית שכל מתנגד עסקה הוא מחרחר מלחמה שעוסק בהפקרה. והם נכתבים משום שיש אווירה ציבורית, ברוב ערוצי התקשורת, שקצת מקשה על חריגה משורת המקהלה. מדובר באותו ציבור שהרגיש בדיוק כך לקראת ההתנתקות. הם הזהירו. הם התריעו. הם טענו שיהיו רקטות על אשקלון. הם טעו. הרקטות מכסות כמעט את רוב מדינת ישראל.
הדברים הללו לא נכתבים מתוך התנגדות לעסקה. הם נכתבים משום שצריך להקשיב למתנגדים שמעלים טענות כבדות משקל. יורשה לי להודות שלפני עסקת שליט השמעתי את הטענות הללו, ועוד רבות אחרות, כמעט מדי שבוע בשבוע. היינו אז עיתונאים בודדים שהתנגדו לאותה עסקה מופקרת. כך שאני מבין לליבם של המתנגדים היום. היה אז פסטיבל לאומי אדיר למען השחרור. הרוב תמך באותה עסקה. נדמה שהיום ברור שהרוב טעה.
אז מדוע, למרות הטענות הענייניות של מתנגדי העסקה, צריך בכל זאת לקדם אותה? משום שהנסיבות השתנו. אז לא היינו במלחמה. היום אנחנו במלחמת התשה שבה נהרגים חיילים מדי שבוע. והיום אנחנו חוטפים כל יום מטחים מפחידים של חימושים בצפון, והם הולכים ומתגברים, וישראל לא מצליחה למנוע את חורבן חבל הארץ היפה הזה, אחרי חורבנו של העוטף. אז לא היו פליטים. היום נותרו כ-90 אלף, שכל יום שעובר מרע את מצבם. אז לא הייתה פגיעה בכלכלה. היום יש עוד ועוד עסקים מרוסקים, עוד ירידות בדירוג הבינלאומי, ועוד פגיעה קשה בכלכלה הישראלית. אז לא היה שפל מדיני בגלל טענות על ג'נוסייד ופשעי מלחמה. היום יש שפל מדיני מפחיד. אז לא היו חרמות על ישראל. היום יש מדינות שמעכבות או מפסיקות משלוחי נשק לישראל. כך שהנסיבות השתנו. מה שהיה נכון אז לא נכון היום. היום, בניגוד ל-2011, כל יום שבו נמשכת המלחמה הארורה פוגע בישראל. כל המחירים שנשלם על העסקה, שאסור לזלזל בהם, הם כאפס וכאין לעומת המחירים המצטברים על המשך הלחימה.
מט לסינוואר
הסיכויים להשגת הסכם קלושים עד אפסיים. נכון שנתניהו מכניס מדי יום או מדי שבוע עיזים חדשות. דבר אחד הוא אומר למזכיר המדינה בלינקן. עוברות כמה שעות והוא אומר דבר שונה לקבוצה מקורבת של משפחות חטופים. זה מרתיח. זו התעללות במשפחות. וזו התנהלות שמוציאה את רוב הישראלים מהכלים. גם ככה, רוב הישראלים חושבים, ובצדק, שהשיקולים שלו הם פוליטיים ואישיים ולא לאומיים. אבל מדובר בעיקר באיוולת מצידו. משום שגם אם נתניהו יגלה גמישות מקסימלית במקום נוקשות וסרבנות - סינוואר יגיד לא. משום שסינוואר יודע שסאגת החטופים יוצרת טראומה לאומית. הוא יודע שזה קורע את החברה הישראלית. הוא יודע שישראל משלמת מחיר כבד, צבאית, כלכלית, מדינית, אסטרטגית. הוא לא רוצה להוציא אותנו מהצרות הללו, והמחיר של הרס וחורבן הרצועה לא מעניין אותו. משום שההיגיון האיסלאמיסטי שלו שונה מההיגיון שלנו.
נתניהו הכניס אותנו למלכודת אסטרטגית. אבל אם בכל זאת נותרה בו טיפה של אכפתיות מהמדינה, מהחיילים, מהחטופים, עדיין לא מאוחר להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, שתהפוך לקבועה עם שחרור החטופים. הפגיעה בישראל תיחלש ואולי אפילו תיעצר. כשלסינוואר לא יהיה את הקלף של פגיעה מצטברת בישראל, וכשנסראללה ייאלץ להפסיק את האש - הוא הכריז שהוא ממשיך כל עוד הלחימה ברצועה נמשכת - אז יהיה עוד שיפור במצבה של ישראל. הרי סינוואר זקוק להמשך המטחים הקבועים מהצפון. וגם את זה אפשר לעצור. אז מדוע לא לצאת מהקופסה ולעשות מהלך שישבש את המהלכים של סינוואר בשחמט שהוא משחק? עד כדי כך אנחנו אטומים? עד כדי כך הפוליטיקה הקטנה מעוורת את עיני נתניהו, גם במחיר של פגיעה נמשכת במדינה, ורק למען שימור הקואליציה?
עימות עכשיו
זה לא אומר שצריך להיכנס לשאננות. משום שעכשיו, לזמן מוגבל, אנחנו גם בחלון הזדמנויות. ציר הרשע היה ונשאר איראן ושלוחותיה. שם צריך להתרכז. לא בביצה של עזה. נתניהו מתעקש על המלחמה הלא-נכונה, כשהוא מפקיר את החזית החשובה. עכשיו, לזמן מוגבל, נמצאת באזור הארמדה האמריקאית, עם מטריית הגנה אדירה. זו הזדמנות פז דווקא לעימות עכשיו, ולא לעימות כשהמטרייה האמריקאית מתקפלת. אנחנו לא זקוקים לעיכוב בתגובת איראן וחיזבאללה. אנחנו זקוקים לעימות שינחית מכה קשה על איראן וחיזבאללה, בתנאים שלנו, ולא במלחמת ההתשה שהם מנהלים נגדנו, גם באמצעות החות'ים. יש צורך בהכרעה, גם במחיר של פגיעה מסוימת בישראל, ותהיה פגיעה, כדי לשנות את המציאות במזרח התיכון. משום שהמחיר בעימות עכשיו יהיה הרבה יותר נמוך מהמחיר ללא מטרייה. אבל נתניהו, כדרכו, יעשה כל טעות אפשרית. הוא גם ישקע בביצת הרצועה, גם לא יסיים את מלחמות ההתשה מדרום ומצפון, גם יצטייר כמי שמפקיר את החטופים, וגם עלול להוביל אותנו לעימות הגדול עם ציר הרשע, בעיתוי גרוע הרבה יותר מבחינתנו. כבר עשור וחצי הוא עושה טעויות אסטרטגיות אדירות. יש חשש שהוא לא מתכוון להפסיק.
