ביום קיץ אחד, חם ולח, ב-2000, בקמפ דייוויד, מרילנד, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק עמד עם ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בפתחו של צריף, גבם למצלמה. אתה תיכנס ראשון, מסמן ברק לערפאת; לא, אתה תיכנס ראשון, מסמן ערפאת לברק. לכאורה, שני ג'נטלמנים מתחרים ביניהם על מדליית המזרח התיכון לגבר האדיב. למעשה, תרגיל באינוס דיפלומטי: ברק ניסה להכניס את ערפאת לתלם שסופו הסכם כולל עם ישראל; ערפאת התחמק. אין פלא שהאירוע בדלת הפך לסמל תהליך השלום וכישלונו.
שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן ביקש לעשות ביום שני תרגיל דומה לנתניהו. הוא הכיר היטב את הקליינט. הוא ידע שנתניהו לא באמת תומך במה שנודע בציבור כ"מתווה ביידן-נתניהו". נכון שהמתווה אושר בקבינט, בתמיכתו, אבל מיד לאחר שאושר הוא צירף לו "הבהרות" שנועדו לעקור אותו מתוכן. כך הוא נוהג תמיד. בלינקן יודע: הוא לא ילד.
שר החוץ האמריקאי ניצב בפני שתי אפשרויות: או להוקיע את ראש ממשלת ישראל כאדם לא אמין, שאיננו מסוגל להסכים אפילו עם עצמו; או להיאחז במצג שווא של הסכמה הדדית. ג'יימס בייקר, שר החוץ בממשל בוש, בחר לא פעם באפשרות הראשונה. גם קיסינג'ר. הם יכלו להרשות לעצמם. בלינקן לא יכול: ריב גלוי עם ראש ממשלת ישראל ערב ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, כשמפגינים אנטי-ישראלים מתקהלים מחוץ לאולם, לא בא בחשבון. גם לא ריב מודלף: כל ידיעה על פיצוץ בין אמריקה לישראל עלולה להזמין התקפת טילים נרחבת מצד חיזבאללה.
הוא בחר, לפיכך, לחבק את נתניהו כל הדרך אל הבלוף. גורמים אנונימיים בצוות המשא ומתן מאשימים עכשיו את בלינקן שבחיבוק שנתן לנתניהו הרג את הסיכוי לקדם את המשא ומתן. הם לא מבינים שאין משא ומתן. סינוואר לא מעוניין בהסכם, ונתניהו לא מעוניין בהסכם, כל אחד מסיבותיו. הטרגדיה היא שאין כוח שיכול לכפות הסכם על השניים – לא ממשל אמריקאי דמוקרטי, רך באופיו, ערב בחירות, לא מתווכים ערבים ששקועים באינטרסים משלהם, ולא המוני ישראלים, שלא יודעים לאן להוליך את החרדה, את ההפקרה ואת האשמה. קטסטרופת 7 באוקטובר הפכה את מי שאחראי לה לשליט יחיד, ברצותו גוזר חיים, ברצותו גוזר מוות.
התגובות ברחוב הישראלי על חילוץ גופות שישה מהחטופים מלמדות עד כמה עמוק הקיטוב. בשביל חלק מהישראלים זה היה מבצע מזהיר, שהעיד על הדבקות של צה"ל והדרג המדיני בערבות הדדית, עד כמה אכפת להם מגורלם של החטופים; לאחרים הוא המחיש את ההפך: יכולנו לקבל אנשים חיים וקיבלנו גופות. לוחמים בצה"ל נקראים עכשיו לסכן את חייהם כדי לחלץ מתים שניהול נכון של המשא ומתן היה מחזיר אלינו בחיים בלי לסכן חייל אחד.
ממשל ביידן הפעיל אתמול לחץ על הצדדים לקיים בכל זאת פגישת פסגה בקהיר – אם לא כדי להגיע להסכם, לפחות למנוע התרחבות של הלחימה. יוקרת ממשל ביידן והאריס עומדת למבחן בתקופה רגישה. אמריקה וישראל יגיעו לשם, אם יגיעו, כמו זוג שהחליט להתגרש אבל ממשיך לישון במיטה אחת. לא למען עצמם, חלילה – רק לא לספר לילדים.
מה יגידו ההורים
נסעתי השבוע לצפון, לשמוע על ההכנות לפתיחת שנת לימודים בחבל ארץ מוכה רקטות. תושבי הצפון, גם אלה שנשארו בבתיהם, חיים בתוך אין אחד גדול: אין ממשלה, אין מנהיגות, אין ודאות, אין הסכמות בתוך הקהילות. ראיתי את זה במדינות כמו האיטי, לאחר רעידת האדמה. בישראל? מדינה מתפקדת? לא ייאמן.
כשמדובר במשפחות צעירות, הכל מתחיל בחינוך. מסגרות הלימוד מכתיבות את מקום המגורים, את מרקם החיים, את העבודה, את המורל. המציאות כל כך מתסכלת שחלק מהתושבים מייחלים להכרזת שביתה ב-1 בספטמבר במערכות החינוך בכל הארץ כהזדהות עם המשפחות בעוטף עזה ובצפון. יפה בן דויד ורן ארז עשויים לאמץ את הרעיון. ספק אם יתקבל בברכה בציבור ההורים.
לצה"ל אין תשובה
יום-יום אנחנו מתבשרים על ההישגים של צה"ל בשטח. הסיפורים מרשימים, מרגשים, מפעימים. השורה התחתונה מרשימה פחות: לאחר יותר מעשרה חודשי לחימה אין לצה"ל תשובה טובה לכמה מכלי הנשק הקטלניים שמפעיל האויב. הממזרי שבהם הוא הרחפן, או, בשמו השגור, הכטב"ם (כלי טיס בלתי מאויש). הוא קטן מאוד, זול מאוד ומסוגל להגיע לכל מקום. חיילים ואזרחים נפגעים מהמטענים שהוא נושא או מהמיירט של כיפת ברזל שתוקף אותו.
מערכת הביטחון לא נערכה לקראת עידן הכטב"מים. מי שהתריע הורחק: אותה יוהרה, אותו קיבעון, אותם מחדלים. שוחחתי השבוע עם כמה מקורות שמעורים היטב בשוק הנשק העולמי. ממי אנחנו יכולים ללמוד על כטב"מים, שאלתי. קיבלתי תשובה בת מילה אחת: אוקראינה.
הופתעתי. הפלישה הרוסית לאוקראינה התחילה לפני שנתיים וחצי. באמריקה הניחו שאוקראינה תתמוטט בתוך שבועות. לנשיא שלה, זלנסקי, הציעו דרך מילוט ומקלט פוליטי באמריקה. הוא שחקן, הוא יסתדר בהוליווד, אמרו פקידי ממשל. אחר כך, כשבניגוד להערכות המוקדמות הרוסים נבלמו, האיחוד האירופי וממשל ביידן התחילו לסייע בנשק ובכסף. דעת הקהל במערב ראתה באוקראינים קורבנות ובזלנסקי ובחייליו גיבורים. טונות הערצה, טונות סיוע, אפס סיכוי לנצח. כרוניקה של כישלון הרואי, ידוע מראש.
זאת הייתה הקונספציה. והנה, אוקראינה עושה לרוסיה את מה שצה"ל עשה למצרים במלחמת יום כיפור: כוחותיה חוצים את הגבול וכובשים מחוז בתוך רוסיה; והנה, כוחותיה משגרים כטב"מים לעומק רוסיה ומגיעים עד מוסקבה הבירה.
מתברר שתוך כדי מלחמה פיתחה אוקראינה תעשייה ביטחונית ענפה. אחד התחומים שבהם התמחתה היה רחפנים. כמות הרחפנים הצבאיים שמיוצרת שם בשנה מגיעה למיליונים, ויש אומרים להרבה יותר מזה.
מנגד, רוסיה קיבלה כמות גדולה של רחפנים מאיראן ולמדה להשתמש בהם. אוקראינה נערכה להגנה, קודם לגילוי הרחפן, אחר כך להשמדתו. התברר שמערכות המכ"ם מתקשות להבדיל בין ציפורים לרחפנים: החתימה על מסך הרדאר דומה. הפתרון היה בתחום הקול: לאורך קו הלחימה הותקנו מאות אלפי חיישנים שקולטים את רעש המנוע של כלי הטיס. מרגע שמאתרים אותו, יורים בו.
הרוסים לא ויתרו. עכשיו הם נוהגים לשגר לעבר האויב נחילים של כטב"מים. התוצאה דומה לתמונות המפחידות מתוך "הציפורים" של היצ'קוק: חלק מושמדים; חלק פוגעים.
הכטב"מים שמשגר חיזבאללה מגיעים מאיראן או מייצור עצמי. האתגר הוא לגלות ולהשמיד אותם בעוד מועד, במחיר סביר. חברה אחת הציבה לאחרונה בצפון הארץ מערכת גילוי ניסיונית, אלקטרו-אופטית. השלב המאתגר הבא הוא לחבר את מערכת הגילוי למערכת אש. הפתרון הנכון הוא מערכת לייזר, אבל הוא עדיין רחוק.
בינתיים כדאי שנלמד משהו מהאוק-ראינים. אולי הם לא מתוחכמים כמו הגנרלים שלנו, אבל בכטב"מים הם מבינים.
