במשך שעות ניסתה ילנה ליפשיץ לאתר את החתולה הפרסית, בת הבית האהובה שנעלמה מתחת לחורבותיו לאחר שנפגע ישירות מאחת הרקטות במטח הכבד שנורה אתמול לעבר קצרין מלבנון. "אני לא מוצאת אותה. היא מאחורה בבית ואי-אפשר להיכנס. הכל עשן, הכל שבור", היא אומרת בדאגה ומביטה אל המקום שממנו יצאה בנס, עם שני ילדיה והכלבה. "שמעתי את האזעקה והתעוררתי. יצאתי מחדר השינה ואז התחילו הבומים, ופתאום היה קול שאני אפילו לא יכולה להסביר. הכל התנפץ מסביבנו. נפלתי בסלון, הרגשתי שאני לא יכולה לזוז והרגליים השתתקו לי. זחלתי על ארבע. חשבתי שזהו, אני נשארת פה", מתארת ילנה. בעזרת ילדיה ושכניה היא הצליחה לברוח מהבית ולהוציא את כלבתה הניה, כלבת צ'יוואווה בת עשר. גם בבית שלה, כמו בשאר הבתים השכונה, אין ממ"ד. המקלט הציבורי רחוק מהם. אפילו ריצה מהירה אליו לא תספיק להדביק את קצב האש ומטחי הרקטות.
אתמול היה היום השני שבו מעל 7,000 תושבי קצרין וכ-2,000 תושבים מצפון הגולן הונחו להסתתר במשך שעות בבתיהם, בסמוך למרחבים מוגנים, ולא להסתובב ברחובות או בכבישים שלא לצורך. בעצם, להמתין לתגובת האש של חיזבאללה. המטח הראשון הגיע שלשום בלילה, וזה שאחריו - אתמול בבוקר, כמה דקות אחרי 8:00. לפי גורמי ביטחון, הרקטות כוונו לראשונה ליישוב ולא לבסיסים. גבר נפצע בינוני מרסיסים.
"שמעתי את האזעקות והפיצוצים, ואז בום מחריש אזניים. השכנה צעקה 'תעזרו לי'. הבית שלה היה בלהבות והיא יצאה בנס", מספר חיים מלכה, שכנה של ילנה. "אבל אני לא יודע כמה זמן עוד אפשר לסמוך על הניסים. איפה מר ביטחון ומר כלכלה? בשביל מה עשו את הפינוי הזה? בשביל מה רוקנו את הגליל?", הוא שואל.
כמה רחובות משם, ניסרו את השקט שאחרי הסערה קולות המסורים של צוותי התחזוקה מטעם העירייה, שהחלו בפינוי ההריסות מפגיעת הרקטה בחומת אחד מבתי השדרה. "הכל נעקר ממקומו. החלונות, התמונות, הדלתות. תראה מה קרה, תראה", קוראת שרית ג'נאח, שכל חלונות ביתה התנפצו מההדף. גם בקומה השנייה בחדרים הפנימיים של הבית נפערו חורים מרסיסי הברזל. "התכוננתי לנסוע לבתי בחיפה לכמה ימים כדי לצאת מהמתח פה, המזוודה הייתה גם בפתח הבית וחיכיתי שהיא תאסוף אותי", מספרת שרית בידיים רועדות. "שמעתי אזעקה ואחרי שנייה התחילו הבומים. רצתי למסדרון הפנימי ונשכבתי על הרצפה בארון הבגדים. פתאום היה משב רוח גדול של אבק ועשן וצרחתי את נשמתי. דלתות המקרר בחדר נפתחו והכל רעד. אני עוד לא מעכלת את מה שעברתי פה. פשוט לא מסוגלת", היא אומרת ונאחזת בדלת העקורה שבפתח ביתה. שרית כועסת ומאוכזבת ומתוסכלת, כמו רבים כאן בצפון. "לא יכול להיות שפגיעה אחת בתל-אביב, חודש ימים ידברו עליה. דין הצפון כדין תל-אביב", היא דורשת. "אני רוצה שיבואו לראות את הנזקים כאן. את הנזקים הנפשיים. פיניתם את קריית-שמונה והגליל, ואנחנו הפכנו לקו הראשון. ואדון גלנט עומד ומאיים עשרה חודשים. לפחות תשתוק, אל תספר לנו על קו אדום. זוג הורים נרצחו והשאירו שלושה יתומים ולא השתנה כלום. 12 ילדים נרצחו במג'דל שמס וגם הם לא היו קו אדום עבורך? למה אתה מחכה?"
מחוץ לבתים שנפגעו מהירי עומד איתן מיכאלובסקי, תושב המועצה שמתנדב ביחידת החירום השכונתית. הוא מנסה לסייע ולתמוך, אך ניכר כי גם הוא חסר אונים: "לפני 30 שנה גרתי בקריית-שמונה וחשבתי שזה מאחוריי. התחושות קשות שזה הגיע אלינו הביתה. חשבנו שכיפת ברזל שומרת עלינו ושהם יורים בעיקר לבסיסים, אבל היום זה כבר חייב להיות קו אדום. הם ירו כדי להרוג אותנו, האזרחים. השכנים שלנו הדרוזים בצפון הגולן הודיעו שהם לא זזים מבתיהם, וזו האדמה שלנו וגם אנחנו חייבים להיאחז בה ואם יורים עלינו, להחזיר. צה"ל צריך לפעול. אנחנו לא ניתן שהירי הזה יימשך לכאן, אנחנו, אנשי הגולן, יודעים למחות ולהיאבק על הבית שלנו".
אחר הצהריים, כשחום היום שכך קצת והנחיות הכוננות ירדו בגזרת הגולן, נאספו שוטרים, חיילים, עיתונאים ואפילו מעט מטיילים ואכלו "אצל אילן", מזנון הפלאפל והשניצל של קצרין. בימים כתיקונם מזבח אש עם גלגל שווארמה מסתובב מאחורי הדלפק, אבל עכשיו אין טעם להעמיד שיפוד בשר לכל כך מעט לקוחות פוטנציאליים. "היו פה שלוש נפילות בתוך העיר, שני בתים נהרסו. בשכונה ליד - קטסטרופה, גם נפגעו בתים ורכבים נהרסו. אנחנו מופקרים פה. מופקרים", הוא מספר לכל מי שמוכן לשמוע.
בשולחן הבודד שבתוך המסעדה, מתחת למזגן, ישבו בני משפחת גבאי ונהנו משניצל חם בסוף יום של חופש, בדיסוננס מוחלט כשסובבים אותם לובשי המדים. "חיזבאללה רוצים שנעצור את החיים ואנחנו מראים לעצמנו ולהם שאנחנו חיים ויש עם שחי פה, ולא רק נלחם פה", מסבירים יחזקאל ואורי בנו הצעיר. לפנות בוקר יצאו מביתם בקיבוץ שומריה בצפון הנגב ועלו לגולן לטייל. בפיקוד הצפון הוציאו אתמול בבוקר שורה ארוכה של צווים על איסור כניסה לשטחי טיולים רבים בגליל ובגולן, אך רק מי שהתקשר כדי לשאול איפה לא ניתן לטייל - עודכן על האיסור. "טיילנו בעין עלמין והיו לא מעט אנשים שטיילו לצידנו במסלול", מספרים בני משפחת גבאי המופתעים. יחזקאל אומר כי היה זקוק לרחצה מרעננת במי המעיין ולטיול בטבע כמו אוויר לנשימה. "אני במילואים ברפיח, ובשבוע שעבר יצאתי לחופשה. אני חוזר בשבוע הבא, והייתי צריך להשתחרר ולראות טבע. אם אנשים יכולים לחיות פה, גם אנחנו יכולים לטייל פה".
