יום שני, 19.8 "ייאוש זה לא אופציה"
עד לבוקר יום שני השבוע האמין שחר מור (53) שדודו אברהם מונדר, שגופתו חולצה השבוע מעזה לצד חמש גופות חטופים נוספות, יחזור מהשבי. "אולי לא על שתי רגליו, אבל חי".
6 צפייה בגלריה
(שחר מור עם תמונת דודו, אברהם מונדר, השבוע. "אנשים שהגשימו את החזון הציוני בגופם, מושלכים במנהרות והממשלה מתעלמת מהם. זה מגעיל וגם מחריד" | צילום: ריאן פרויס)
אחיו צילצל אליו בין שבע וחצי לרבע לשמונה בבוקר. "הוא אמר שיש הודעה מהצבא שהגופה של אברם בדרך חזרה, ואמר לי לקום. דוד אברם היה היחיד מבין השישה שמותו נקבע רק אחרי שהוא חולץ, לגבי החמישה האחרים היו הודעות של צה"ל שהם לא בחיים.
"קמתי לשטוף פנים, התחיל מבול טלפונים ואחרי שש שעות מצאתי את עצמי באותה סיטואציה, עם הטלפון ביד ועם פנים שדורשות שטיפה. בערב, אחרי מרתון שיחות לתקשורת, הלכתי שוב לבגין, להפגנה. העובדה שדוד שלי חזר הביתה בשק לא מוציאה אותי מהמאבק".
מונדר היה בן 79, חבר קיבוץ ניר עוז. הוא נחטף יחד עם אשתו רותי, בתו קרן, ונכדו היחיד אוהד, בן התשע, ששוחררו בעסקה. בנו רועי נרצח בטבח ב-7 באוקטובר. השבוע הוא נטמן באדמת הקיבוץ, לצד בנו. "מונדר אהובי", ספדה לו רותי, "חיינו חיים מלאים בהרמוניה, על אף השוני בינינו עשינו הכל יחד. גידלנו ילדים ונסענו לטייל בארץ ובעולם. אהבת שירים של נט קינג קול ואריק איינשטיין, גרמת לי להרגיש אהובה ומיוחדת". ואחותו הוסיפה מעל קברו: "המדינה שאהבת הגיעה אליך באיחור. ממש לא הגיע לך".
6 צפייה בגלריה
מונדר ז"ל עם נכדו היחיד, אוהד. "חמישה מבני המשפחה היו בגדר נעדרים" | צילום: מהאלבום המשפחתי
דודו הובא למנוחות, אבל שחר מור ("אני מעדיף את הכינוי זהירו, שקיבלתי בהודו") לא מוצא מנוח. אחרי יותר מעשרה חודשים של מאבק אישי וציבורי, הזעם והאכזבה המטלטלת דוחפים אותו להמשיך. "זה לא פשוט להתמיד. יש אנשים שזזים, מתרחקים, מתקרבים. אני לא יודע עד מתי אמשיך ללכת להפגנות, אבל אני מרגיש מחויבות למתן צנגאוקר, עופר קלדרון, יורם מצגר ז"ל, וגם ליהודה כהן שבנו נמרוד נחטף מהטנק. אם לא אעזור להם, מי יעשה את זה?"
חשבת שהחטופים יהיו יותר מ-300 יום בגיהינום?
"מאז 7 באוקטובר מצאתי את עצמי ברחובות, נלחם על חיי הדוד שלי ועל עוד מספר קטן והולך של חטופים. את יודעת, התחלנו עם 250. ידעתי שהמאבק להחזרת החטופים יהיה מטורף וידעתי שכל מה שאנחנו חושבים לא יקרה. למה? כי הבנתי מי עומד מולנו. הבנתי מה קרה.
"גם הבנתי כבר מזמן שמדינת ישראל הפסיקה להיות ממלכתית. היא מעדיפה באופן מאוד-מאוד מכוון אנשים מצד מסוים של המפה הפוליטית, היא משמנת אותם בכספים, ואילו הנגב המערבי, שאין יותר ציוניסטי ממנו, מיובש. 15 שנות הזנחה, עם תדירות מטורפת של צבע אדום, מי יכול לחיות ככה? אפילו לא באו לבקר אותם. אנשים שהגשימו את החזון הציוני בגופם, מושלכים במנהרות והממשלה מתעלמת מהם למרות שהם חסרי ישע וזקוקים לעזרה. אותי זה גם מגעיל וגם מחריד".
אתה עובד בזה פול-טיים?
"לא, אני עובד בבנק, חלק מהשבוע מהבית, והעבודה עוזרת לי לשמור על שפיותי. לא כל יום אני פעיל, אבל אני קורא הרבה, אוסף מידע מערוצים ישראליים וזרים, מקבל חומרים, ויש לנו קבוצות בארצות-הברית שמבקשות מדי פעם את תשומת הלב שלי. אני קורא אלפיים הודעות ווטסאפ ביום, אם לא יותר. בכל מוצ"ש אני במשמרת בשער בגין, משבע עד תשע, וקופץ לשם עוד כמה פעמים במהלך השבוע. איך אפשר לכמת את זה?"
6 צפייה בגלריה
עם לפיד בוער. "ביום־יום אני עובד בבנק והעבודה עוזרת לי לשמור על שפיותי" | צילום: מהרשתות החברתיות
איך השפיע המאבק הזה על האישיות שלך?
"הוא הפך אותי להרבה יותר קשוח, אבל כולנו עובדים על טייס אוטומטי. בפעמים הראשונות שנאמתי בהפגנה לפני 50 אלף איש התרגשתי, מאז אני עושה את זה פעם בשבוע וכבר לא מתרגש בכלל. אני עושה את הדברים שצריך לעשות ושום דבר לא ממש נוגע בי. לא מזיז לי, לא כשמריעים לי ולא כשעוצרים אותי. אני על אוטומט. אני במשימה".
בינואר עוד היה אות חיים מדוד שלך. מה זה אמר לך?
"כלום. אמרתי שאני רוצה לראות את דוד אברם עובר את הגבול. לפני כמה שבועות הצבא נתן לנו להבין שהסיכויים שאברם עדיין חי לא גבוהים. יש לי תיאוריה לגבי מבצע החילוץ של הגופות. אני חושב שצה"ל ידע שהחטופים נמצאים באזור מסוים כי ראו שמדי יום נכנסת לשם אספקה של אוכל. כשראו שהמקום הזה נטוש כבר המון זמן, ואף אחד לא נכנס ולא יוצא, הניחו שסימן החיים שהיה באזור הזה נעלם. זו ההבנה שלי כמי ששירת כקצין מודיעין. גם הבנתי שהמנהרה שממנה חולצו הגופות נמצאת באזור שבו צה"ל פעל בעבר, שזו הפעם השלישית שצה"ל נכנס אליו, וקוראים לזה משימת ביטחון שוטף, זו לא מלחמה. אין טנקים מול טנקים, תותחים מול תותחים".
אתה עדיין מאמין שבמסגרת עסקה נוכל לקבל חטופים חיים?
"כן. אסור לאבד את התקווה. ייאוש זה לא אופציה, הוא לא בתוכנית העבודה. האסון הוא שביבי משתמש בחטופים כקלף מיקוח להישרדות הפוליטית שלו. הוא הרג אותם וממשיך להרוג אותם כי הוא פוחד משני המשיחיסטיים, בן גביר וסמוטריץ', שיפרקו לו את הממשלה. השניים האלה, הם לא רק שכחו מה זה להיות יהודים. הם שכחו מה זה להיות בני אדם".
7.10.23 "דוד אברם ראה את זה בא"
סבתא שלו, הוא מספר, שבחרה לעצמה את השם אמונה בעלותה מסרביה, התגאתה בעובדה ששלושת ילדיה – אריה, אברהם ושוש – הם צברים, תוצרת הארץ. "למרות שהיא וסבא גרו בשיכון פועלים בגבעתיים, היא גידלה את ילדיה למה שנקרא אז ההתיישבות העובדת. הבן הבכור, אריה, שהוא אבא שלי, הלך לעבוד במחצבה בדרך לסדום, ואני נולדתי בבאר-שבע. האמצעי, אברהם, הלך להגשמה עם גרעין נח"ל ובנה את קיבוץ ניר עוז. האחות הקטנה הלכה להגשמה עם גרעין נח"ל לקיבוץ מצר. החלום הציוני".
פתאום הוא משחרר אנחה ואומר "סבתא, שהאריכה ימים עד לגיל 96, אמרה שהיא הייתה צריכה למות לפני רצח רבין, 'עדיף שהייתי מתה לפני שזה קרה'. היום אני אומר, איזה מזל ש-7 באוקטובר נחסך ממנה".
איך היה הקשר שלך עם דודך?
"דוד אברם היה דוד הכיף. לקח אותי לבריכה הנהדרת שהייתה בניר עוז, לימד אותי לשחק שש-בש, בפגישות המשפחתיות של שבת, כשאבא שלי היה עייף, דוד אברם הושיב אותי על הכתפיים שלו וכיוון שהיה יותר גבוה מאבא, הרגשתי שם על פסגת העולם. מה עוד שבניגוד לאבא שלי, שעשה שירות צבאי רגיל, דוד אברם היה צנחן גיבור שנפצע בגבעת התחמושת. הכומתה האדומה הייתה להיט בבאר-שבע של תחילת שנות ה-80. הסתדרתי נהדר עם בני הדודים שלי, קרן, שהיא קצת יותר גדולה ממני, ורועי, שהיה קצת יותר קטן ממני. הייתי שם המון".
חצי שנה לפני 7 באוקטובר נסע מור לניר עוז עם שני בניו. "הילדים קיבלו את אברם ורותי לשבת צמודה וזה היה כיף. עשינו סיבוב על הגולף-קארט של אברם. ליאו, הבן הצעיר שלי, נהג והיה נורא מבסוט".
ראיתם את הגדר?
"בוודאי, ראינו את הגבול ואת חאן-יונס ואת הגדר, אבל עד 6 באוקטובר כל אזרח במדינת ישראל, בטח בעוטף עזה, היה בטוח שנגיעה קטנה בגדר וחצי צה"ל יעלה לאוויר. השקר הזה, האשליה הזאת, נתן לדוד אברם את האפשרות לחיות שם בתנאים הבלתי נסבלים של צבע אדום. הוא ידע שצה"ל מגן עליו.
"דוד אברם, שנפצע בששת הימים, סחב עוד משהו מהמלחמה. באותם ימים היו מדברים על זה בשקט, כי זה היה בושה. בערוב ימיו, אחרי שעבר את גיל 60, הצבע האדום היה מכניס אותו ללחץ פיזי עד לחוסר תפקוד מוחלט. בשנתיים האחרונות הוא חי בממ"ד וגם ישן בממ"ד, כי בניר עוז במקרה של צבע אדום יש לך עשר שניות להגיע לממ"ד ודוד אברם הלך לאט עם מקל. הוא פחד. רותי נשארה לישון בחדר השינה. עצוב לי שזו הייתה מציאות חייו ב-15 השנים האחרונות. צבע אדום גרם לו לשקשק".
דוד אברם, הוא מוסיף, "עבד כמחסנאי של מפעל הצבעים נירלט שבקיבוץ. המחסנאי שעבד בצמוד אליו חטף פגיעה של קסאם לפני עשר שנים ונהרג. תחשבי מה זה עושה לבן אדם עם היסטוריה. הוא חי עם התחושה שלאף אחד לא אכפת ממה שקורה כאן, מה שהתגלה כנכון. הוציאו מכיתות הכוננות את הנשקים הארוכים ורק חיכו שהם יתייבשו. ודוד שלי ראה את זה בא.
"זו הטרגדיה שלנו. האנשים נשארו באותו מקום, אבל המדינה זזה. נוער הזהב, שמיישב את הנגב המערבי בעקבות קריאתו של בן-גוריון, כבר לא מעניין אף אחד. את יודעת למה לא היה קרב בניר עוז? מפני שהחייל הראשון נכנס לניר עוז שעה אחרי שאחרון המחבלים עזב".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"במסיבה בערבה. בשבע בבוקר הפסיקו לנו את המוזיקה ואמרו בכריזה 'יש מלחמה'. ישר צילצלתי לאמא שלי בבאר-שבע, כי ליאו ישן אצל ההורים שלי, והיא אמרה 'תבוא מהר, בלגן', אף אחד עוד לא הבין בדיוק מה קורה. נסעתי כמו משוגע, לא עצרתי באף אדום, וברדיו כל הזמן אזעקות. הגעתי לאמא, ישבנו שלוש שעות מול הטלוויזיה הקטנה במטבח ולא ידענו מה לעשות".
באיזה מובן?
"למה לא מזכירים את ניר עוז? למה לא אומרים שום דבר על ניר עוז? אספנו מידע, הבנו שרותי ואברם לא היו לבד בממ"ד, באותה שבת התארחו אצלם קרן ואוהד. בעלה, אבי זיכרי, נשאר בכפר-סבא וכך ניצל מחטיפה. חמישה מבני המשפחה שלנו היו בגדר נעדרים והרגשתי שאני כבר לא מסוגל לשבת על התחת. אמרתי לאמא: 'אני נכנס לאוטו, 40 דקות אני בניר עוז ובודק מה איתם', והיא סימנה לי עם הראש: 'אתה לא זז'. אז המשכתי לחכות".
איך נודע לכם על החטיפה?
"אם אין גופות, אז איפה הם יכולים להיות? אם זיכרוני לא מטעה אותי, אז כבר במוצאי שבת הטלפונים שלהם אוכנו בחאן-יונס. את הגופה של רועי מצאו אחרי כמה ימים. הוא היה רווק בן 50 שגר במרחק 400 מטר מהוריו והיה החשמלאי של הקיבוץ. כששרפו לו את הבית והעשן נכנס לממ"ד הוא יצא החוצה ונורה.
"אחר כך העבודה שלי שכרה כמה חדרים באילת למי שזקוק למקום בטוח, אז ניצלתי את זה לשבועיים. אני ושני הבנים. בריכה-אוכל, אוכל-בריכה, ובתוך תוכי אני מתבשל. כבר אז הבנתי את מה שקורה עכשיו, היום".
נובמבר 23'-ינואר 24' "מה לעשות עם הזעם הזה?"
"חזרתי לתל-אביב וחזרתי לעבודה וחיפשתי מה לעשות עם הזעם הזה. ראיתי שחור, הבנתי מה קורה, הבנתי שזה יימשך. לימים סיפרה לי קרן שבלילה הראשון שלה בשבי השומר שהיה אחראי עליה אמר לה 'אל תדאגי, יום-יומיים אתם בבית'. כולם חשבו שזה עניין של יום-יומיים. אבל בעיצומו של המשא ומתן ישראל התעקשה לעשות כניסה קרקעית בקול תרועה גדולה והכל נהיה מטומטם לחלוטין.
"כשהחלטתי שאני יוצא למאבק התחלתי לחפש מה, מי, מו ואיך. כולם אמרו לי 'למה שלא תלך דרך המטה? יש מטה כל כך נחמד'. התחילו כל מיני התארגנויות בוסריות סביב המטה ומצאתי את עצמי בפריפריה שלהן".
למה? לא התחברת למטה?
"לא הצלחתי להתחבר אליו כי במטה יש מגוון עשיר של דעות, ובהתחלה כולם היו באבל ובשוק ובטראומה וכולם עוד היו נחמדים, לא יצאו נגד הממשלה. ככל שעבר הזמן הרגשתי שבמטה לא נותנים לי לדבר. חיפשתי את המסגרת שלי, ולאט-לאט התגבשה קבוצה של אנשים, משפחות שהקו שלהן קצת יותר אקטיביסטי. התחלנו לעשות כל מיני דברים וזה נבנה לאט-לאט.
"אילה מצגר, כלתו של יורם מצגר, אחת המובילות המרכזיות, תיארה זאת כך: 'הסתובבנו, ריחרחנו, לא ראינו את כל התמונה עד שזהירו – אני – שלח לי מאמר מאמריקה על מקורות המימון של פורום תקווה (פורום של משפחות ימניות שתומכות בהמשך הלחימה – ס.ש). זה גרם לי להתחיל לחשוב מול מי באמת אנחנו נמצאים, עם מי אנחנו מתמודדים, איזה כספים מושקעים בלהשתיק אותנו.
"התגבשנו, יחד עם יפעת קלדרון ונעם דן. אחרי כמה פעולות הצטרפה אלינו גם עינב צנגאוקר עם כל משפחתה. וככה התגלגלנו משבוע לשבוע, מפעולה לפעולה. יש לנו צוות סייענים מופלא, מלא אנשים טובים, שלא לכולם יש קשר אישי לחטופים, ולכן אני מכנה אותם סייענים למשפחות.
"לא קראנו לעצמנו בשם, לא איגדנו את עצמנו בפורום, אנחנו לא מנהיגים של שום דבר. אנחנו פה בשביל להזיז תנועה של מחאה, מפני שאנחנו צינור החמצן של החטופים. ככל שאנחנו פועלים ושומרים אותם בתודעה הציבורית, אנחנו מעניקים להם יותר חמצן. רותי, דודה שלי, שמעה בשבי, ברדיו, ברשת ב', ראיון שממנו נודע לה שבנה רועי נרצח. אנחנו יודעים שהחטופים ראו 'אל-ג'זירה' ושמעו רדיו. כשהשומר של רותי הועבר למקום אחר הוא נתן לה במתנה טרנזיסטור שיישאר איתה".
6 צפייה בגלריה
מוקף שוטרים בהפגנה. "אני מותח לקצה את מה שמותר, כמו שהמשטרה מותחת את מה שמותר לה" | צילום: מהרשתות החברתיות
החזרה הביתה "המאורע שחרץ את גורלם"
הוא זוכר את האושר שנחת על כל המשפחה כשהתברר שרותי, קרן ואוהד כלולים ברשימת המשוחררים. אבל העסקה הלכה והתמוססה וניסיון לממש את הפעימה השמינית לא צלח. "הייתה תחושה טובה, הנה, עוד חטופים חוזרים, וביום האחרון של המשא ומתן זה התפוצץ בצורה שלעולם לא אוכל לסלוח עליה. זה היה המאורע שחרץ באופן המשמעותי ביותר את גורלם של החטופים.
"ספרנו 18 מקרים שנתניהו טירפד התקדמות, אם על ידי הצרת הסמכויות של צוות המשא ומתן או חיסולים בתזמונים שיעשו כמה שיותר נזק למגעים. עוד לא היה בהיסטוריה מצב של משא ומתן שבמהלכו צד אחד הורג את אחד מראשי הצד השני ואחר כך המו"מ ממשיך".
זה לא שסינוואר מטרפד את העסקה מפני שהחטופים הם הקלף שמשאיר אותו בחיים?
"סינוואר לא טיפש. בשיעור הראשון בשחמט מלמדים אותך שהטעות הכי גדולה היא להניח שהצד השני טיפש. הסיפור של 'אנחנו נביא את החטופים ואז נלך על הראש של סינוואר' הוא קשקוש מקושקש, זה לא ריאלי, לא ככה עובד משא ומתן. יהיו ערבויות בינלאומיות לשלומו של סינוואר, זה לא יהיה בידיים של ישראל. כל כך מטומטם לדבר על זה, כאילו, מה אתם חושבים? שהצד השני לא מבין? שלצד השני אין מקורות מידע?
"השרים שיושבים בקואליציה הזאת לא מבינים את ההשלכות של המעשים שלהם, הם ילדים קטנים שהגיעו לשלטון ולא יודעים מה לעשות איתו כי שום דבר לא הכין אותם להחזיק הגה".
פברואר-מארס 24' "הגיע הזמן לצאת לעולם"
"צברתי יותר מ-20 ביקורים בכנסת, בימי שני, שבהם אפשר להביא לוועדות נושאים שצריכים לעמוד על סדר היום כמו החטופים. בהתחלה עשינו את זה יופי, עם הזמן הפסקתי לראות את הטעם. לפני שהכנסת יצאה לפגרה הפסקתי לבוא מפני שהממשלה מחליטה את ההחלטות ושולטת בכנסת באופן מלא.
"החלטתי שהגיע הזמן לצאת לעולם, והצטרפתי למשלחת שיצאה ללונדון ומנצ'סטר מטעם עמותת 'גשר'. נפגשנו עם ראש העיר של מנצ'סטר רבתי, דיברנו בארגונים שונים ונתתי ספיץ' בבית הכנסת האורתודוקסי. בסוף הנאום הרבנית עברה עם כובע ועשתה שנור.
"אחר כך הייתה גם משלחת לניו-יורק ודנבר מטעם משרד התפוצות. המשלחת האחרונה שלנו, לוושינגטון, כבר הייתה במימון עצמי, מכספי התרומות של החבר'ה שלנו. משלחת של שבועיים זה לא פיקניק, זו עבודה קשה. לפעמים רק בערב קלטתי שלא אכלתי כלום כל היום כי לא היה לי זמן.
"נאמתי באירוע של ג'יי סטריט, לקהל של יותר ממאה סנאטורים וחברי קונגרס. ג'יימי רסקין, חבר קונגרס, ניגש ללחוץ לי את היד וביקש את הטקסט. ננסי פלוסי חיבקה אותי.
"החברה האמריקאית רוצה לעזור מפני שערכי החברה הישראלית קרובים לערכים המערביים. אם זה ייעלם, לאמריקה ולאירופה לא תהיה שום סיבה לתמוך בנו, מפני שאנחנו עוד עדר של ברברים במדבר שרב עם העדר שלידו, וזה כבר לא כל כך מעניין.
"העניין שלהם בנו נובע מזה שברברים תוקפים ציוויליזציה, אבל ישראל מנסה בכל כוחה להתרחק מהכיוון של ציוויליזציה מערבית נאורה, ליברלית. בישראל של היום אלה מילים גסות".
יולי 24' "לא מפחד משוטרים"
עד 7 באוקטובר הוא לא ראה ולא הריח תא מעצר, "לא הייתה סיבה". מאז הוא הספיק להיעצר גם בוושינגטון, בסוף הנאום של נתניהו בפני הקונגרס. "למה עצרו אותי? כי צעקתי לו 'פורטין האנדרד דד'. 1,400 הרוגים ביום אחד".
נו, ואתה מתפלא שעצרו אותך?
"40 דקות ישבתי על הכיסא שלי וזזתי באי-נוחות, אבל שתקתי. הנאום של ראש ממשלת ישראל היה מזעזע, נאום שלא נועד להגיד כלום. 'הנה הגיבור', לחיצה על כפתור, מחיאות כפיים בקהל. אבל ישבתי בשקט לצד הבן שלי ליאו, בן העשר. שנינו היינו לבושים יפה, בחליפות, לא באנו עם חולצות צהובות, באנו להקשיב".
מתי קפץ לך הפיוז?
"בסוף. אחרי ששמעתי את כל ה'אנחנו ננצח את חמאס'. כשראיתי את ביבי יורד מהדוכן, לא רציתי שזה ייגמר ככה. בפעם הראשונה שצעקתי קראו לסדרן. בפעם השלישית הרגשתי יד תופסת בכתפי בצורה לא אלימה, אך מאוד תקיפה, והסדרן הוביל אותי למעלה, שם חיכו לי שלושה שוטרים. וליאו, חמוד כזה, כבר רגיל. הוא הולך איתי להרבה הפגנות, החבר'ה מהמשלחת שלנו לקחו אותו בחזרה לבית המלון.
"אותי הוליכו במסדרונות, בידיים אזוקות, והורידו אותי לאיזה מרתף בבניין הקונגרס, שבו חיכינו לניידת. שלושה שוטרים ואני. בהתחלה הם היו מאוד קשוחים, אבל אחרי חצי שעה של המתנה משותפת הם התחילו להתרכך. חוץ מזה, כנראה הם הגיעו למסקנה שמישהו בגיל של אבא שלהם לא יכול להיות עד כדי כך מסוכן.
"השוטרים הסבירו לי שהניידת מתעכבת מפני שהיא אוספת חמישה עצורים מההפגנה שהייתה למעלה, בחזית. נלחצתי. חמישה עצורים מההפגנה של הפרו-פלסטינים? אל תשימו אותי איתם באותה ניידת! רק כשהגעתי לתחנת המשטרה קלטתי שהחמישה שנעצרו הם בכלל החבר'ה שלנו, ששלפו את החולצות הצהובות".
בתחנה הוא בילה ארבע שעות וחצי. "תהליך מאוד מקצועי, מסודר ומדוקדק, בדקו כל קפל בחולצה. שוטר אמריקאי לוקח את העבודה שלו ברצינות. כשהסרג'נטית החזירה לי את שקית הניילון עם החפצים האישיים – כמו שמראים בסרטים – אמרתי לה תודה על היחס ההגון וההוגן. נכון, הייתי שעות בתחנה, אבל מה זה לעומת דוד שלי, שהיה חודשים שלמים במנהרה?"
כמה פעמים נעצרת בישראל?
"שלוש פעמים נלקחתי לתחנת משטרה, פעמיים קראו לי לחקירה, פעמיים הוחזקתי במעצר בניידת בגלל שהבערתי לפיד. אין בישראל חוק נגד הבערת לפידים. לדעתי, נעצרתי בגלל שאיזה שוטר החליט שאני לא בא לו טוב בעין והוא לא ידע שאני ממשפחת חטופים".
אתה פרובוקטור?
"אני מותח לקצה את מה שמותר, כמו שהמשטרה מותחת לקצה את מה שמותר לה. מותר לי להדליק לפיד ואם השוטר רוצה לעצור אותי אז שיעשה את זה, אני לא מפחד משוטרים. הלוואי שהם יעבדו לפי החוק".
העתיד "ילמדו את הבושה מאה שנה"
"באמריקה למדתי לראות משהו שאצלנו עוד לא נותנים עליו את הדעת. הכישלון הצבאי של ישראל בשמירה על אזרחיה מהדהד בכל צבאות העולם. אין בית ספר לקצינים שבו לא ילמדו את הבושה הזאת מאה שנה קדימה, ינתחו את הכישלון המפואר שצה"ל הביא על עצמו, שממשלת ישראל הביאה על עצמה".
אילו היית הרמטכ"ל? או ראש הממשלה?
"דבר ראשון הייתי מפרק את 8200, היחידה שלימדו אותנו שכל העולם סוגד לה ולאנשים שהיא מוציאה. הייתי מעיף הביתה את כל מי שבדרגה של תת-אלוף ומעלה, את כל צמרת צה"ל וגם את כל צמרת השב"כ. העובדה שרונן בר עדיין מכהן בתפקידו אחרי הפשלה הגדולה מביישת את הממסד שבראשו הוא עומד. וזה שבישראל לא מבינים את זה, זה מפלצתי בעיניי. הוא צריך לשבת בכלא. אם לא, פשוט לעוף לקיבינימט".
בן ה-16 שלך יתגייס לקרבי?
"בצבא של ברק חירם הילד שלי לא צריך לשרת. הסכנה הגדולה לנו, בחברה הישראלית, היא הפונדמנטליזם היהודי, הקנאי, הפנאטי, שמוביל את כולנו בעקבות אידיאולוגיה משיחיסטית לעבר פי פחת. בעוד 20 דורות תהיה ליהודים הגדת פסח חדשה, שבה יספרו איך הסמוטריצ'ים והבן גבירים הרשעים חברו למלך שהקיף את עצמו בשחיתות נוראית, בשרים וסריסים מהדרגה הכי נמוכה.
"אני יודע שגם בעוד 400 שנה היהודים ימשיכו לספר על מה שקורה לנו עכשיו. העמדה המוסרית שכל אחד לוקח תיזכר לו לעד. הנכדים שלו יבואו איתו חשבון, הנינים שלו ישאלו איך הוא התנהג בשעת המשבר הנוראי שפקד את העם היהודי".
אתה רואה הסכם שלום עם חמאס?
"אני לא יודע אם זה יהיה עם חמאס, אבל הניסיון של העם היהודי מלמד שכשאתה בונה גטו האנשים שנמצאים בו רוצים לצאת ולהרביץ. לא משנה איזה אנשים תסגור בגטו, הם ירצו להרביץ לך. והם יעשו את זה".
אז מה יהיה? איך יהיה טוב?
"'כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא זה שיכריע את הכף ועתה שעת הכושר'. ברל כצנלסון אמר את זה. זה תלוי בנו, בך, במי שקורא ובמי ששומע. אנחנו נכתוב את הסוף של הסיפור הזה".
