"ממשלה ג'נוסיידית!", הודיעה אילהאן עומאר לקהל, "מדינה שמבצעת השמדה נגד עם שנכבש, גורש והתמודד עם אפרטהייד". עומאר עמדה בפארק קטן וירוק בשיקגו, לא רחוק מבנייני דיור ציבורי ומאולם הוועידה של הדמוקרטים, כדי לקדם אמברגו נשק על ישראל. זו הייתה התכנסות של ה"Uncommitted" ("הלא-מחויבים") תנועה בתוך המפלגה הדמוקרטית שהחלה במישיגן בפברואר, ורצתה בהצבעת מחאה נגד ביידן או האריס בבחירת מועמד המפלגה לנשיאות, בגלל המלחמה בעזה. הם הגיעו ל-30 צירים בוועידה הדמוקרטית. 30 מתוך 4,700. לא בדיוק הצלחה מסחררת. אך למסיבת העיתונאים בפארק הגיעה נציגות נכבדת של התקשורת האמריקאית: מסוכנויות הידיעות, דרך NBC ופוליטיקו. הסיבה סנסציונית יותר מעניינית: כל ועידה, דמוקרטית או רפובליקנית, אמורה להיות מסיבה. הם אלה שבאו להרוס את המסיבה.
עומאר הייתה הכוכבת, בלי ספק. אחרי שסיימה לדבר, היא החליטה לצאת מוקדם. היא לא עשתה את זה בשקט. בעוד חבריה מדברים למיקרופונים, היא ניגשה לדוברים האחרים וביצעה פרידות ארוכות, חיבוקים, אמירות ניחומים. העיתונאים הלכו אחריה. היא התנצלה שהיא ממהרת, אבל הקפידה לעצור ולענות לכל שאלה, להתייצב מול כל מצלמה. ואז: להודיע שהיא הולכת, ואז לעצור שוב. זו הייתה הצגה וזה הטיפוס.
3 צפייה בגלריה
האריס מחבקת את ביידן במהלך הוועידה. השמחה המתפרצת היא תוצר של תחיית המתים, אבל אקסלרוד מודה: "זה לא נגמר"
(צילום: AFP/ROBYN BECK)
שאלתי את עומאר כמה שאלות. לדוגמה, מדוע היא לא קוראת לחמאס להסכים להפסקת אש. "הוא הסכים עשרות פעמים!" היא השיבה. מדוע היא לא מזכירה את החטופים. "נפגשתי עם משפחות חטופים, כולל אחת שהודיעו על מות בן משפחתה אתמול", היא אמרה, "הם היו במשרד שלי. הדרך הכי טובה להשיב את החטופים היא הפסקת המלחמה. ישראל לא רוצה הפסקת אש. בכל פעם שיש סיכוי להפסקת אש נתניהו סיכל אותו". ציינתי שהממשל האמריקאי הטיל את רוב האחריות בחודשיים האחרונים על חמאס. וישראל קיבלה את הצעת הגישור. "זו ההשפלה של אמריקה שאני מדברת עליה. האומה החזקה ביותר בעולם - ברגע שבלינקן עזב, נתניהו אמר שהוא לא מוכן. זה לא בסדרי העדיפויות שלו". לאחר שסיימה לדבר, החל במקום אירוע אחר. עצרת להעלאת המודעות להתמכרות לאופיואידים, מצד משפחות שנפגעו. ב-2023 מתו בארה"ב יותר מ-80 אלף בני אדם כתוצאה ממנת יתר של אופיואידים. המגפה הזו משמידה ערים, שכונות וקהילות. בעצרת של הארגון הקטן היו שישה בני אדם. מספר העיתונאים שהגיעו לסקר: אפס.
עשיתי את השבוע בוועידה הדמוקרטית בשיקגו. שוחחתי עם צירים, חברי בית נבחרים, עיתונאים. מידת ההתעניינות במזרח התיכון - ובכלל זה במלחמה בעזה - הייתה קלושה, אם כי לא אפסית. מפעם לפעם אפשר היה לראות ציר ועידה עם צעיף פרו-פלסטיני. הדמוקרטים אימצו מצע כמעט זהה לזה של ביידן ב-2020, ללא הישג מהותי לפלסטינים - אך העניקו להם הישגים סמליים. נניח פאנל אנטי-ישראלי, במסגרת הוועידה. בחוץ היו הפגנות קטנות, חלקן על סף אלימות. רובן אוכלסו בידי רדיקלים צעירים לובשי שחורים וצעירים מהקהילה המוסלמית. בכניסה לוועידה, ביום השלישי, עמדו ארבעה מפגינים וצעקו לצירים הנכנסים שיחסכו לעצמם זמן: "אל תצביעו האריס, תצביעו ישר עבור ג'נוסייד, אתם בעד ג'נוסייד". הצירים הגיבו באדישות גמורה.
ההורים של הרש גולדברג-פולין, ג'ון ורייצ'ל, דיברו ביום רביעי בערב. הקהל עמד על רגליו לאורך כל דבריהם. עמדתי בתוך הקהל, וראיתי אנשים שדמעו. כאשר סיפרו על ידו הקטועה של הרש, הנשים לצידי אמרו "או מיי גוד", והחזיקו יד על ליבן. דבריהם של ההורים, במיוחד משום שהכירו בסבל האנושי של תושבי עזה, שבו את הקהל. אני מעריך שחלק מהצירים לא שמע עד אותו רגע על מספר האמריקאים שנרצחו ב-7 באוקטובר (יותר מ-40), על מספר הנרצחים בפסטיבל נובה, או על המספר המדויק של החטופים בעזה.
בוועידה הרפובליקנית היה עיסוק נרחב באנטישמיות, במחויבות לתמיכה נצחית בישראל, בעצירת איראן; אצל הדמוקרטים נמנעו מזה בבימה המרכזית. זו שיחה שיכולה לייצר עבורם צרות וקריאות ביניים, בשעה שהמטרה הקדושה היא אחדות ובלימת טראמפ. כשלעצמה, זו התפתחות שלילית עבור ישראל; היא הפכה מקונצנזוס, לעניין שצריך לפשר בו בין הבייס של המפלגה, לבין המתונים בה והמצביעים העצמאיים שמחזרים אחריהם.
מה עניין אנשים? באותו לילה הופיעו בוועידה סגן הנשיאה המיועד טים וולז, וחשוב מכך - הרבה יותר חשוב - אופרה ווינפרי. קונצנזוס אמריקאי, שיכול לסייע להאריס. לנצח זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד, אמר מאמן פוטבול אגדי אמריקאי. זה מה שמעניין את הדמוקרטים. כל השאר משני.
האישה הבודדה באדום/
בעת כתיבת שורות אלה, הוועידה היא הצלחה מסחררת. סיקרתי מערכות בחירות בארה"ב מאז 2008. זו הוועידה האנרגטית ביותר שראיתי. הקהל היה רוב הזמן במצב שנע בין שמחה מתפרצת לאופוריה. אם במקרה השמיעו שיר - רק כדי להעביר את הזמן - מאות אנשים בתוך אולם הוועידה (מתוך אלפים) התחילו לרקוד. נכון ליום חמישי בצהריים, ההצגה הייתה מושלמת, מתוקתקת, אמריקאית ועמוסה בצבע ובכוח של מפלגת שלטון. לבד מאנרגיה צעירה, יש לדמוקרטים עוד משהו שהרפובליקנים יכולים רק להתקנא בו; בכדורסל קוראים לזה ספסל. ברק אובמה, הילארי קלינטון, מישל אובמה, ביל קלינטון, הנשיא ביידן - כולם אנשים מוכרים לקהל האמריקאי כולו. אובמה, קלינטון וביידן ניצחו במערכות בחירות ברוב מרשים. כאשר הטלוויזיות משדרות מהוועידה, ועל הבימה עולה נשיא לשעבר, יש אמריקאי ממוצע בפנסילבניה שנוטה להצביע טראמפ אך תמך בעבר בקלינטון, ביידן או אובמה. לעיתים יותר מפעם אחת. הוא מאזין להם בקשב, גם אם הוא מתעב את קמלה האריס.
השמחה המתפרצת היא תוצר של תחיית המתים. ההדחה של ביידן - זו הייתה הדחה של ממש, בידי התורמים וממסד המפלגה - הפיגה תחושה ודאית של תבוסה. אנחנו מרגישים, אמר קלינטון, שמשא הוסר מעל כתפינו (זה היה החלק שבו הוא החליט לזרוק את נאום הטלפרומפטר שלו לעזאזל, זכות השמורה לקלינטון, ולו בלבד). מהו המשא שעליו דיבר? מועמדות ביידן כמובן.
האופוריה תחלוף. הרפובליקנים יתאוששו ויהלמו בחזרה. ההיסטוריה של האריס ושל וולז תיסרק מחדש. האריס איננה כריזמטית כמו קודמיה, הנשיאים קלינטון או אובמה; היתרון שלה, כמועמדת היסטורית (אישה, שחורה, דרום אסייתית), ישמש נגדה. איך? אפשר לסמוך על הרפובליקנים. היא תוצג כקיצונית, כושלת וזיוף. 2016 הוכיחה שאם מצליחים לגעת בפחדים בצורה יעילה, באיום על הביטחון האישי, המצביעים ינועו איתם לקלפיות. מסרי התקווה והאופטימיות נשפכו בוועידה הדמוקרטית כמו הנקניקיות בדוכני האוכל, אבל אם הציבור חי בתחושה של חשש עמוק - כלכלי או ביטחוני - הממסד מפסיד. כרגע, הממסד זה האריס. כך היו נוהגים הרפובליקנים בכל מועמד דמוקרט, שמתמודד מתוך הבית הלבן.
הנקודה החשובה יותר היא זהותנית: רוב הלבנים בארה"ב מצביעים לרפובליקנים, ובפער. במקרה של הילארי קלינטון, טראמפ קיבל 30% יותר ממנה בקרב גברים לבנים. היא הפסידה. ביידן צימצם את הפער הזה ל-17%. הוא ניצח. סכנה משמעותית להאריס היא עניין שלא ייאמר על אף בימה: שהיא תשחזר את המכה שספגה קלינטון מגברים, בשל שוביניזם, ועל כך יתווספו דעות קדומות אחרות. זו הסיבה שטים וולז כל כך חשוב לקמפיין; הוא מאמן הפוטבול וחובב הציד שאמור להביא עוד מצביעים מאמריקה הלבנה. פגשתי את דיוויד אקסלרוד, יועצו המיתולוגי של ברק אובמה, בכניסה לוועידה. "אני חושב שמה שאנחנו רואים הוא בהחלט אמיתי", הוא אמר לי, "במובן הזה שכעת מדובר במרוץ תחרותי. זה בהחלט לא נגמר. אנחנו מדינה מאוד מפולגת, ולטראמפ יש בייס מאוד מחויב. אלה יהיו בחירות צמודות מאוד".
שאלתי אותו מה הסכנה הכי גדולה לקמפיין של האריס. "העולם. ואתה חי באזור שתורם לכך, במובן הזה. העולם מספק אתגרים שצריך להיות מוכנים אליהם. ויש את הקמפיין, הראיונות. זה הכל חלק מהמבחן שמהווה המרוץ לנשיאות. אבל בחודש הראשון הזה היא לא ביצעה שום טעות". בהקשר למזרח התיכון, אמרתי לאקסלרוד, נראה שהאריס אימצה קו יותר ביקורתי כלפי ישראל ביחס לביידן. עניין חיוני לבייס שלה. "אולי היא מאמינה בכך", הוא אמר. "כיהודי-אמריקאי, ואבא שלי היה פליט שנמלט מהפוגרומים, ליבי נשבר ממה שקרה ב-7 באוקטובר. אתה יכול להחזיק בעמדה הזו, ועדיין להתאבל על הילדים בעזה. ונדמה לי שהרבה אמריקאים, ויהודים אמריקאים, חשים כך. אני חושב שהיא אומרת מה שהיא מרגישה".
רגע לפני שיחתנו, אקסלרוד עמד בכניסה לוועידה עם קליאן קונוויי, מי שהייתה מנהלת הקמפיין של דונלד טראמפ. קונוויי נאמה בוועידת המפלגה הרפובליקנית במילווקי, רק לפני כמה שבועות. היא הגיעה לוועידה של הדמוקרטים - לבושה באדום רפובליקני כמובן - במסגרת הפרשנויות שהיא מספקת לפוקס ניוז. הצירים עברו על פניה. היא עמדה שם לבדה, ללא מאבטחים צמודים; מנהלת הקמפיין שסייעה לטראמפ להיבחר, אותו טראמפ שנחשב לסכנה קיומית ושנואה בעיני הדמוקרטים. בזמן שהייתי שם, איש לא זרק לה אף מילה. עם כל הכבוד לוועידה הדמוקרטית, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה ישראל הידרדרה ביחסים הפנימיים של ציבוריה. עד לפני שנה וחצי, אולי שנתיים, ארה"ב הייתה שבטית ומפולגת יותר. ספק אם ניתן היה לדמיין שותף חשוב של יאיר לפיד מגיע לכנס של הליכוד, ומתקבל בנימוס קריר. קשה גם לדמיין סיטואציה הפוכה לגמרי.
לא צריך לעשות אידיאליזציה לטינה הפוליטית בארה"ב. אך אין ספק שבחסות ההפיכה המשפטית, המחדל של 7 באוקטובר והתנהלות המלחמה - עניינים שלכולם אחראי השלטון - נפגעה בישראל ההגינות. הרקמה הכי עמוקה של דרך ארץ.
חמאס לא היה בלופ/
מעכשיו ועד הבחירות יתעקש הבית הלבן ששום דבר לא פוליטי. כל החלטה מתקבלת בענייניות, בפרט במזרח התיכון. אין קשר לשיקולים אלקטורליים. הוא יעשה זאת, כי כל בית לבן סיפר את הכזב הזה במשך 100 שנים. האמת היא שמעתה ועד הבחירות, כל החלטת מדיניות חוץ חדשה של ארה"ב קשורה בהם. ומה שלא קשור אליהם, ולשיקולים למען ניצחונה של קמלה האריס והבסתו של דונלד טראמפ, ייחשד ממילא כזה.
שני גורמים ישראליים רשמיים, הקשורים עמוקות במו"מ לעסקת החטופים, טענו בפניי שהבחירות בארה"ב הן הסיבה לכישלון המסע האחרון של שר החוץ בלינקן. "הוא היה תחת לחץ לתת תחושה של דינמיקה והתקדמות, לקראת השבוע. היה להם קריטי שזה יהיה בתזמון הזה", אמר לי אחד מהם. שאלתי מדוע. "בגלל הוועידה", הוא השיב, "הם היו חייבים למנוע מלחמה אזורית במהלך הוועידה. זו הסיבה שבלינקן הציע הצעת גישור שלא פתרה שום דבר: חמאס לא היה בלופ, וכשארה"ב ראתה את מפת הנוכחות הישראלית המוצעת בציר פילדלפי, גם היא הבינה שזה לא יעבור. זו הסיבה שהבית הלבן ניסה פתאום להתחיל ללחוץ על נתניהו ביום רביעי - אחרי שישראל קיבלה את הצעת הגישור של בלינקן. זה נראה כמו בלגן, כי הם היו חפוזים, והם היו חפוזים, כי הם היו פוליטיים". בארה"ב דוחים את הטענות הללו, כמובן, מכל וכל. אך גורם בממשל ששוחח עם ישראלים השבוע הודה ש"מסעו של בלינקן לא הוכן היטב".
הבית הלבן עוד לא ויתר על הסיכוי לפריצת דרך. היוזמה החדשה של המדינות המתווכות היא הקמת מנגנון שיוודא כי הצדדים עומדים במחויבויותיהם. בין היתר, מדובר על שיגור משקיפים בינלאומיים לציר נצרים, שיפונה בידי צה"ל, כדי לנטר ולדווח על הפרות אפשריות בידי חמאס - כמו עליית חמושים צפונה.
יוזמות יש הרבה. השאלה היא של נכונות ורצון, של שני הצדדים. בשיקגו, שוחחתי עם רובי חן, אביו של איתי חן שנפל ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס. הוא סיפר לי על הדרך שבה הבית הלבן מקפיד לשוחח עם משפחות החטופים הישראליות-אמריקאיות מדי שבוע; "נפגשנו עם ג'ייק סאליבן אולי 12 פעמים". דיברנו גם על שיחתו עם ראש הממשלה, בביקורו של האחרון בוושינגטון. חן אמר לנתניהו שהביטוי "הניצחון המוחלט" פוגע במשפחות רבות. "תסתכל עליי רגע", אמר האב השכול לראש הממשלה, "תביט בי ותגיד - איך אני מרגיש כשאתה אומר ניצחון מוחלט? לי כבר אין ניצחון מוחלט. להרבה אנשים במדינה הזו כבר לא יהיה ניצחון מוחלט".
כיצד הוא השיב לך ?
"לקח לו רגע עד שהאסימון ירד. ואז הוא שתק".
עשרות רון ארדים/
השבת גופותיהם של ששת החטופים הייתה מבצע מסוכן של צה"ל, והלוחמים הצליחו במשימתם. אבל למדינת ישראל זהו סמל עליון לכישלון. כישלון כפול. הכישלון הראשון הוא הדרך שבה אזרחים ישראלים הלכו לישון בביתם במדינתם הריבונית, ומצאו עצמם בידי חמאס כמה שעות מאוחר יותר, בתוך מנהרה. השני הוא הכישלון להשיב אותם, בעסקה או בחילוץ צבאי.
חילוץ הגופות של אברהם מונדר, אלכס דנציג, חיים פרי, יגב בוכשטב, יורם מצגר ונדב פופלוול פתח מחדש את רגעי הקריסה של עסקת החטופים הקודמת. במהלך השבוע פורסמו בנושא דיווחים שונים, וכדאי מאוד לעשות בפרשה הזו סדר; היא עוד תרדוף אותנו. השאלה היסודית היא האם לישראל הייתה הזדמנות להשיב חלק מהאנשים שלבסוף גוועו, חודשים מאוחר יותר, במנהרה. התשובה העגומה היא כן. ממגוון שיחות עם מקורות במעגלי קבלת ההחלטות, אז והיום, אין כל ספק שלפחות שלושה מתוך הישראלים המבוגרים היו יכולים להיות בבית. מכאן קצרה הדרך לכותרות והאשמות על "החמצה" - בליווי סנסציוניות המגלה סיפורי מופת בחילוץ גופות. הסנסציוניות וההתפארות מיותרות. מדובר בכישלון. אבל גם הדפיקה על החזה, במקרה הזה, איננה מוצדקת. היא מחמיצה את ההקשר המלא, והנסיבות שבהן התקבלה ההכרעה ההיא.
במהלך המלחמה הזו התקבלו החלטות שערורייתיות בלי סוף. ההחלטה שקיבל הקבינט לעמוד על השבת הנשים החטופות, ולא להסכים בשום אופן לאף אפיק אחר, הייתה בהחלט מוטעית. אנחנו יודעים זאת בדיעבד. עובדה: לא הייתה עסקה. החטופים מתו. והנשים עוד שם. אך היא לא הייתה החלטה כושלת, נחפזת או שערורייתית. היא הייתה טעות נוראה. שגגה. הדגמה לכך שמאז 7 באוקטובר, ישראל נתונה בשורה של ברירות בין הגרוע, לגרוע יותר, למזעזע.
ב-28 בנובמבר, יום שלישי, המתווכות הודיעו לישראל כי חמאס איננו יכול לעמוד בהמשך מימוש עסקת החטופים במתווה שנקבע. חמאס טען בעקביות כי הנשים שאינן קשישות הן כולן "חיילות" - בין אם מדובר בעמית סוסנה (ששוחררה לבסוף) או ארבל יהוד, שעודנה נמצאת בצינוק חמאס. בהמשך, הוא החל לומר שאיננו יכול לאתר את הנשים. בעקבות החריקות האלה התכנס הקבינט, כדי לבסס עמדה. בשלב הזה, צריך לומר, ישראל מתנהלת בצורה סבירה יחסית. ראש הממשלה נתניהו עודנו משתף פעולה בצורה מלאה עם קבינט המלחמה. לבני גנץ וגדי איזנקוט יש מעורבות עמוקה במהלכי המלחמה.
השאלה שעמדה על הפרק בפני חברי הקבינט היא האם ישראל תסכים שחמאס יעבור ל"קטגוריה הבאה" שהיא קשישים. או שתמשיך להתעקש על שחרור כעשר נשים בכל יום. ראשי מערכת הביטחון, ובכלל זה השב"כ וצה"ל, כמו גם שר הביטחון גלנט, לא רצו בשום אופן לאפשר שינוי בתנאי העסקה. החשש בוטא בצורה ברורה מאוד: "לא נראה אף אחת מהנשים שוב", אמר אחד מבכירי מערכת הביטחון, "הם יגידו לנו שלא מצאו אותן בתחילת המלחמה. אז הם בוודאי גם לא ימצאו אותן בהמשך". החשש היה שחמאס יעלים אותן, בין היתר בגלל ההתעללות ומעשי האונס.
היחיד שחשב אחרת היה גדי איזנקוט. הוא דגל בגישה של "להוציא את כל מי שאפשר", אך בעיקר, לנסות ולמשוך את העסקה עם חמאס. למתוח אותה, כדי שיהיו להם כמה שפחות קלפי מיקוח; לנסות לשטות, לפזר ערפל של הסכמות, כל עוד ישראל מצליחה להוציא אנשים.
בדיעבד, איזנקוט צדק כמובן. אך הנה הניואנס המשמעותי: בזמן אמת זו הייתה החלטה קשה מאוד. יש החלטות כאלה, במלחמה. ההחלטה של הקבינט הייתה מובנת, בהתחשב בהמלצות גורמי המקצוע. האם היא הייתה נקייה משיקולים פוליטיים? מובן שלא. ברקע, עמד הלחץ המתמיד של סמוטריץ' ובן גביר לחדש את המלחמה, כמה שיותר מהר. הפחד של ביבי מפרישתם. הפרשנויות ההזויות שהמלחמה "לעולם לא תחודש", ושישראל תיגרר לניצחון של סינוואר. הרעש הזה עשה נזק עצום.
בלילה שבין חמישי לשישי, 1 בדצמבר, הגיע חמאס עם הצעה למתווה חדש והצעה אחרת לשחרור הבא. יש פה מחלוקת. חלק מחברי צוות המו"מ אומרים שהוא הסכים לשחרור שתי נשים, שלושה ישראלים מבוגרים וגופות. אחרים אומרים שהוא הציע שלושה ישראלים, ושבע גופות בלבד. כך או אחרת, הדרג המדיני בישראל כבר קיבל את ההחלטה שלו יומיים קודם לכן. שהוא לא יוותר על שחרור הנשים, מחשש כי כל ויתור כעת יהפוך להפקרתן בעזה - לתמיד. ישראל לא הסכימה. הגיעו ידיעות שסינוואר רוצה בקריסת ההסכמות ממילא. ב-05:42 שיגר חמאס רקטות לשדרות. הפסקת האש נגמרה.
הסיפור הזה חשוב, משום שהוא מדגים עיקרון יסודי: החברה הישראלית תמיד תחוש החמצה נוראה, מרטשת, אם היא יודעת שהייתה אפשרות להוציא אנשים בחיים - והם הושארו מאחור. עברנו מרון ארד אחד, לעשרות רון ארדים. גורלם של החטופים שמתו לא נחרץ עם קריסת הפסקת האש. אך הוא נחרץ באלפי ועשרות אלפי הרגעים מאז, שבהם הוחמצו סיכויים לפריצות דרך, הדרג המדיני בישראל נהג בפסיביות או משיכת זמן, ושיקולים קואליציוניים ואישיים נכנסו לקודש הקודשים של חילוץ ישראלים משבי המפלצת החמאסית.
