כשעננים שחורים מתעבים מעל המשק, עולות על הפרק השוואות היסטוריות. כלכלנים רבים מחוץ לממשלה ובאגף התקציבים באוצר מבססים את אזהרותיהם מפני הידרדרות כלכלית קרובה על התקדים הקשה של "העשור האבוד" אחרי מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בעקבות המלחמה ההיא טיפסו הוצאות הביטחון לרמות מטורפות, אבל הממשלות לא נקטו בצעדי ריסון מתבקשים ואיפשרו לגירעונות להגיע לשיאים. האינפלציה זינקה לקצב שנתי מסחרר (440% בשיא), עתודות מטבע החוץ התרוקנו ודחפו את המדינה לסף פשיטת רגל.
מהנרטיב ההיסטורי נגזרת האזהרה: אם ממשלת נתניהו-סמוטריץ' לא תתחיל בקרוב להוציא לפועל "צעדי התאמה תקציבית", כלומר גזרות, מסים וקיצוצים, נעמוד בפתחו של עשור אבוד חדש. השבוע הוסיף את קולו לאזהרה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון במכתב לראש הממשלה עם העתקים לשר האוצר וצמרת משרדו.
האזהרות לגמרי נכונות, הנרטיב לא. העשור האבוד של כלכלתנו לא מתחיל עם סיום מלחמת יום הכיפורים. ב-1974 אמנם קפצו הוצאות הביטחון המקומיות לשיא של 17.5% מהתוצר, אך ממשלת גולדה מאיר תחילה ויצחק רבין אחריה פתחו במסע אמיץ לשיקום המשק. יהושוע רבינוביץ', שר האוצר באותן השנים, התגלה כרפורמטור ענק: הוא הנהיג את מס ערך המוסף, שינה מן היסוד את מערכת מסי ההכנסה וקצבאות הילדים, עידכן וריסן את הסדר תוספת היוקר, שיפר את מערך השכר הממשלתי, חשף ענפים לתחרות מיבוא וקיצץ בחריפות את תקציב הביטחון.
במחצית ראשונה של 1977 נחתכו כמעט בחצי הגירעון הממשלתי (9% מהתוצר) ותקציב הביטחון וגדלו התקציבים לחינוך, לבריאות ולתשתיות. האינפלציה – שעלתה גם בשל התייקרות הנפט וחומרי הגלם – נבלמה, התכופפה והחלה להתקרב לקצב חד-ספרתי.
כל זה נפסק באוקטובר 1977, חצי שנה לאחר ניצחון ליכוד בבחירות, עם ההכרזה הבומבסטית של שמחה ארליך, שר האוצר אובד העצות בממשלת מנחם בגין, על "מהפך כלכלי". במרכזו עמדה הכוונה "להיטיב עם העם": בוטל הפיקוח על מטבע החוץ ("ליברליזציה" במינוח של אז), בוטלה ההשגחה על שוקי ההון והאשראי והונהגה מדיניות שנועדה להפוך את ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון". או לפחות להונג-קונג.
במציאות המיטו המהפך הכלכלי ושורה של צעדים כלכליים נוספים בנוסח "להיטיב עם העם" של ממשלות הליכוד אסון על ישראל, כפי שכתבה משלחת מיוחדת של הקונגרס האמריקאי ב-1984 בדוח מצמרר על סכנה כלכלית קיומית לישראל. הקריסה, שהואצה אחרי משבר מניות הבנקים בסתיו 1983, נבלמה ברגע אחרון רק לאחר הבחירות לכנסת והקמת ממשלת האחדות הלאומית עם שמעון פרס בראשה ויצחק מודעי כשר האוצר. תוכנית ההצלה הגדולה יצאה לפועל בקיץ 1985 וכללה ביטול מרבית סעיפי המהפך הכלכלי של 1977. הוחזר הפיקוח על מטבע החוץ והוקפאו המחירים, שער הדולר והשכר. ועדיין לקח שנים לתקן את הנזקים.
המסקנה החשובה לימינו: להצלת המשק נדרש קודם כל מהפך פוליטי ליד הקלפי. רצוי שגם בכירי האוצר יפנימו את הלקח הזה.
מצבור תת קרקעי
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מצא באחרונה מקור חדש להגדלת הכנסות המדינה, שימנע את הצורך בקיצוצים עמוקים לקראת תקציב 2025 – קל וחומר את הכבדת נטל המס על כלל האזרחים. המקור הוא ההון השחור. סמוטריץ' לא פורץ דרך: גם קודמיו בתפקיד דיברו, הרצו וחלמו על חשיפת המצבורים התת-קרקעיים העצומים – כך טענו – של ההון השחור בישראל וגביית מס אמת ממנו.
לפי אומדן שפורסם לראשונה ב"ממון" בראיון עם פרופ' דני פפרמן, אז ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וסטטיסטיקאי לאומי, היקף הכלכלה הלא מדווחת (כלומר "השחורה") מגיע אצלנו ל-5.5% מהתוצר המקומי הגולמי. 5.5% מהתוצר של 2024 הם 100 מיליארד שקל, סכום שבו נוקב בהזדמנויות שונות שר האוצר.
נשמע המון – אבל רק נשמע. הכלכלה השחורה מורכבת מפעילות פלילית בלתי חוקית שחשיפתה מותנית בהצלחות המשטרה ורשויות אכיפת החוק ומפעילות כלכלית חוקית שהכנסותיה לא מדווחות לשלטונות המס. הנתח של האחרונה הוערך על-ידי כלכלנים ב-OECD ב-2.2% מהתוצר הישראלי המקומי השנתי. מכאן ש-40 מיליארד שקל הם הבסיס הריאלי לגביית מסים מ"הון שחור". כמה? התוספת השנתית להכנסות המדינה עשויה להגיע במקרה הכי טוב ל-12 עד 20 מיליארד שקל בעוד מספר שנים ובתנאי שעסקים במגזרים המשתמטים כעת מתשלום מס מלא ישתפו פעולה.
הגירעון החזוי בתקציב הממשלה ב-2025 עדיין יחייב צעדי התאמה כבדים וקשים, שראש הממשלה ושר האוצר מתחמקים מהם.
למה יקר לטוס
הרווחים של אל על – 193 מיליון דולר ברבע השני של 2024 לעומת הפסד של 110 מיליון דולר לפני שנה – דוקרים את העיניים ומחירי הכרטיסים, במיוחד בקווים לארה"ב, מכעיסים. היש דרך פלא להוזילם?
התשובה מאכזבת: אין דרך כזו. הטיסות מעל האוקיאנוס האטלנטי התייקרו בשל מלחמת חרבות ברזל ויישארו גבוהים עד סיומה. היצע מקומות טיסה ישירה לאמריקה הצטמצם בחודשים האחרונים בעשרות אחוזים בשעה שהביקוש לטיסות בחברת אל על, היחידה המבטיחה להחזיר את הנוסע מניו-יורק ישירות לארץ, גדל בעשרות אחוזים. לכן החברה הסיטה לקווים אלו מטוסים נוספים, עד שהנתח שלה בתנועה האווירית בין ישראל לארה"ב בחצי הראשון של השנה טיפס ל-90% עד 95% והתפוסה בכל מטוס התקרבה ל-93%. נתונים יוצאי דופן המסבירים אובייקטיבית את הרווחיות החריגה. הסברים נוספים, על פי הדוחות הכספיים של החברה: זינוק בהטסת מטענים, הזמנת כרטיסים יקרים ברגע אחרון ובסוף עליית המחיר שבו נמכר כל קילומטר טיסה ב-17%.
המחירים יירדו משמעותית רק כאשר היצע הטיסות יגדל בהרבה, כלומר כאשר חברות תעופה לא-ישראליות יחזרו להפעיל מנתב"ג קווים טראנס-אטלנטיים. ומתי יחזרו? כשיהיה להן כדאי. אבל אם הממשלה, שיש לה עדיין "מניה מיוחדת" באל על למרות מכירת השליטה בה לאיש העסקים האמריקאי-יהודי קני רוזנברג, תתפתה לכפות עליה הורדה מלאכותית של המחירים, הדבר יוביל גם להעצמת המחסור וגם להעצמת הרתיעה של החברות הזרות לשוב ארצה.
התומכים בהטלת פיקוח ממשלתי על מחירי טיסות טראנס-אטלנטיות נעזרים בנימוק הסיוע. המדינה אכן סייעה לאל על בתקופת הקורונה כשהחברה שקעה בהפסדים (מיליארד דולר מצטבר ב-2021 ו-2022 והון עצמי שלילי של 600 מיליון דולר) שאיימו על המשך קיומה. עם פרוץ המלחמה איפשרה המדינה לחברות התעופה הישראליות לקנות פוליסת ביטוח נגד נזקי מלחמה וטרור מהחברה הממשלתית ענבל בעלות נוחה, צעד שחייב החלטה מיוחדת של ועדת כספים וערבויות המדינה במיליארדי דולרים.
בהקשר זה ראוי להזכיר שסיוע חירום לעל אל לא עלה למשלם המסים אגורה שחוקה. מניות החברה בידי המדינה הניבו לה תשואה נאה והיא קנתה מראש כרטיסי טיסה למאבטחים במחירים הנראים כיום כמציאה גדולה. ביטוח ממשלתי מפני נזקי מלחמה מקובל ונהוג במדינות במלחמה.
המפנה החיובי באל על התחיל כבר לפני שנתיים, עם מינויה של דינה בן טל גננסיה למנכ"לית. השירות, האמינות והדיוק השתפרו פלאים, המוניטין הבעייתי החל לפנות מקום לסיפורים של נוסעים מרוצים ואף מרוצים מאוד והביקוש לכרטיסי החברה עלה בהתאם. ואחרי הכל, האם באמת המחירים של אל על לארה"ב מופרזים כל כך?
הנה דוגמה לשיפוטכם: טיסה לניו יורק וחזרה מ-27 בספטמבר עד 8 באוקטובר בחברת בריטיש איירוויז במחלקת תיירים עם מזוודה אחת והמתנה של לילה בלונדון עלתה השבוע 4,330 דולר. טיסה ישירה באל על באותם תאריכים במחלקת תיירים עלתה 2,060 דולר. כרטיס במחלקת תיירים פרימיום באל על עלה 3,700 דולר, עם פינוקים ובלי המתנה של לילה בלונדון. יקר? כן, אך זהו עוד אחד ממחירי המלחמה, לא הכבד שבהם.
