1 כמה אנרגיות הושקעו השבוע ב"טקס" במלאת שנה ל-7 באוקטובר. מי ינהל, מי יגיע, מי יחרים. כאילו כבר הסתיימו האירועים ואפשר בכלל לסכם. כאילו אנחנו לא נופלים שוב לבור הזה של מלחמות היהודים, שרק משמחות את סינוואר. כל שבוע סערה חדשה, שקורעת אותנו בזמן שבו עדיין צריך אחדות, ריכוז ורוח.
אז ראשית, לידיעתה של כל ועדה רשמית, הטקסים כבר החלו, במלוא העוצמה. בשבוע שעבר סיפרתי כאן על האזכרה הראשונה. השבוע נערכו עוד, וההזמנות לכל האירועים העתידיים כבר יוצאות. כי אנחנו חיים את הדופק היהודי: 11 חודש לאמירת קדיש, 12 חודש במלאת שנה לפטירה, ויום השנה המדויק הוא הרי בשמחת תורה, כ"ב בתשרי, ולא 7 באוקטובר.
1 צפייה בגלריה
סטיקרים לזכר הנופלים, עמיחי ויצן, טקס הפרידה מחליוה, כרם שלום
(צילומים: טל שחר, דובר צהל, באדיבות קיבוץ כרם שלום)
ובכלל, החיים מלאים אירועי הנצחה וזיכרון מרגשים, לאורך כל השנה הזו. כל מיזם חינוכי שקם לזכר אחת הנשמות האלה הוא טקס זיכרון. כל בית כנסת שנחנך על שם נופל מספר את הסיפור, כל ספר תורה, כל שיר, כל גן שעשועים או מצפה יפה לנוף ישראלי. והכל בגיוס כספים בלתי פוסק של אנשים שרוצים לקחת חלק במצוות האלה, כל אחד קצת.
ובעצם, כל הפיד ברשתות הוא טקס זיכרון אחד ארוך, וכך גם כל הסטיקרים שהודבקו על פני כל הארץ. ההנצחה משנה פניה. הציבור זוכר, הציבור בוגר. ושוב ושוב המנטרה הזו, מפי כל המשפחות - שנהיה ראויים.
אז אחרי כזה אסון מטלטל, שמצריך כזו הפקת לקחים, למה שלא נצליח לנהל את העסק ברגישות ובחוכמה? האם באמת צריך לריב גם על השאלה איך נבכה?
2 הנה, השבוע כתב לי הראל כהן על אזכרה אחת כזו, ועל סיפור קטן-גדול שסופר שם:
"אזכרה לגיבור הקדוש עמיחי ויצן הי"ד שנפל בשמיני עצרת, בעת שהגן על קיבוץ כרם שלום, התקיימה בישיבת הר המור. נכחו בה גם חבריו-שכניו ה'שמוצניקים', חברי השומר הצעיר.
"עמיחי עמד בראש גרעין דוסי שהוזמן ובא להתיישב בקיבוץ, לחזק אותו, לפני שקרס בשל עזיבה של החברים, שהלכה וגברה. הוא הגיע עם עוד משפחות דתיות כדי לחיות ביחד. שכן חילוני של עמיחי סיפר לי שהוא וחבריו הבחינו שהדוסים החדשים לא באים אף פעם לבריכה. שאלו אותם: 'למה אתם לא באים?' והם ענו: 'כי אנו לא מתרחצים מעורב'. שאל החילוני: 'מה זאת אומרת לא שוחים מעורב? לא שוחים דתיים עם חילונים?'. ענה הדוס: 'חלילה, לא שוחים גברים ונשים'. ענה החילוני: 'אה, אז מה הבעיה, נעשה לכם כמה שעות נפרדות'".
עצרתי את הקריאה וחשבתי: קודם כל, איך לא שמענו על המיזם החרד"לי-שמוצניקי הזה לפני כן? בוגרי הר המור וקיבוצניקים שמאלנים חיים ביחד, זה לא דבר שראוי שיסופר? ושנית, איך סיפור הבריכה לא התפוצץ כ"הדתה", אלא נפתר בהסכמה שקטה, חברית וחיובית בין התושבים? כמה דברים כאלה קורים במרקם חיינו, בלי שנדע?
אבל המסקנות של הראל כהן הן אחרות. כך הוא כתב לסיכום: "מהסיפור הקטן הזה, על היישוב המופלא הזה, הזדעזעתי. איך יכול להיות שיהודי העלה בדעתו אפילו לשנייה אחת שדתיים לא יתרחצו עם חילונים? מי הכניס כזו בורות ושנאה בינינו? איך אנחנו כל כך רחוקים, ואפילו לא מכירים? צריך להקים 100 יישובי כרם שלום שכאלה לזכרו של עמיחי, שנפל והגן על כולנו, כדי שכולנו נחיה פה ביחד".
3 שמעתם על טקס הפרידה המדובר? לא זה של אהרון חליוה. זה שלומדים אותו כבר אלפי שנים. הפרידה של משה רבנו מהעם. כל בתי הכנסת בעולם היהודי יקראו בשבת בבוקר את פרשת השבוע, פרשת "עקב". אבל השנה חייבים לזעוק את הפסוקים האלה גם מחוץ לבתי הכנסת, בכל מקום. משה רבנו נפרד מעם ישראל בנאום מהדהד ומרגש, ומזהיר אותנו מפני הקונספציה. הוא חושש שניכנס לארץ ונצליח יותר מדי, ואז ניפול לאטימות, שכחה, יהירות וחשיבה שגויה.
בין כל הנאומים והתגובות, הסערות והגינויים, הנה מילים צלולות, עתיקות אבל כל כך נחוצות השנה:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
כוחי ועוצם ידי. זה ביטוי שהושמע פה כל כך הרבה פעמים אחרי מלחמת יום כיפור. אחרי ההיבריס של מלחמת ששת הימים ותחושת האופוריה והיהירות. שני השורשים שחוזרים פה כל הזמן הם ש.כ.ח וז.כ.ר. לזכור ולא לשכוח. ומשה רבנו ממשיך: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן".
זה בסיס האזהרה של משה רבנו: דווקא כשאתם בונים חברה חזקה ומוצלחת, דווקא אחרי שעוברות הרבה שנים, אל תשכחו מי אתם, מי הביא אתכם לכאן ולמה בכלל נכנסתם לארץ. רק ככה תצליחו באמת, לאורך זמן.
4 ד"ר צוריאל ראשי הזכיר לי שבעוד כמה ימים יחול יום השנה לפטירת הרב דוד כהן, שכונה "הרב הנזיר" והיה תלמידו של הרב קוק. הרב כהן נהג לגזור על עצמו 40 ימי שתיקה בין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים. מא' אלול ועד י' בתשרי – הוא כמעט לא דיבר, והתעטף בשתיקה.
פעם כתב הרב על השתיקה הזו כך: "העיקר הוא ש'צום הדיבור' ירסן את הדיבור, וממילא לכעס יושם מחסום, ושקט ודממה''. תלמידיו מעידים שהוא היה רגיל לומר: "בשתיקה אומרים יותר מאשר בדיבור".
גם זה כיוון לא רע לתקופה הקרובה, בדיוק סביב יום השנה הטעון כל כך. לא צריך לשתוק לגמרי 40 יום, אבל בתקופה שבה בטח נשמע כל כך הרבה מלל, אפשר לשים לב לדיבור, למתן ולרסן אותו, לא להגיב אוטומטית.
לי אישית קשה במיוחד לשתוק, זה מנוגד לאופי שלי. אבל נדמה לי שזה נחוץ לכולנו. במקום למלא את האוויר במילים, להותיר מקום כדי להתבונן, לחשוב, להרהר. איזו הגדרה יפה בחר הרב: "צום דיבור".
צום קל. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". (הנביא ישעיהו, מתוך נבואת הנחמה על ארץ ישראל שקוראים בשבת)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
