מסיבת העיתונאים שכינסה שרת התחבורה אתמול כמו הוכיחה, מדוע הבחירה דווקא בה להוביל את טקס הזיכרון ל-7 באוקטובר הוא אקט התרסה עתיר ביטחון עצמי של השלטון. בדבריה של מירי רגב לא היה בדל של אמפתיה למשפחות הקורבנות והחטופים שהופקרו ב-7 באוקטובר וגם לאחר מכן. להפך: היא ביטלה את הביקורות שלהן נגד הטקס כ"רעשים", והשוותה בין הכוונה לקיים טקסים אלטרנטיביים לקיומו של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, אירוע שעבר דה-לגיטימציה דורסנית מימין בשנים האחרונות. המסר שהועבר למיינסטרים חד וברור: אפשר להיות או "ממלכתיים" כמו שרגב מבינה את המושג (והיא לא) או עוכרי ישראל.
בסיקור האירוע, לפחות בכלי התקשורת הביקורתיים, הושם כמובן דגש על עניין ה"רעשים". מגישים וכתבים עמדו על הזלזול באנשים שקודם חרב עליהם עולמם ועכשיו מתבקשים לא להפריע בזמן שרגב כותבת את ההיסטוריה, בלי קהל ובלי שידור חי. בדומה לתקרית קודמת עם רגב, כשאמרה שהממשלה "עשתה השנה דברים מדהימים, כל כך הרבה אנשים במלונות", בחירת המילים סומנה כעדות חותכת ל"ניתוק".
אבל היום כמו אז, אין שום קשר בין הטקסט של רגב לבין "ניתוק". היא יודעת מצוין מה בחרה להגיד, איך התוכן יתפרש ומי ישפדו אותה עליו. זה לא מקרה של "דודו זה לא טוב, תמחק", כפי שנהגה להטיח בדובר שלה, על פי הודעות שנחשפו בתחקיר "המקור", שבזכותו נפתחה חקירה בחשד לשחיתות (שבקושי מוזכרת, כאילו שזה נורמלי). "רעשים" זה ממש סבבה, דודו. תראה כמה מהר וגבוה הם קופצים.
למעשה, העיסוק הטלוויזיוני ב"רעשים" פיספס לגמרי את העוקץ האמיתי בנאום של רגב: "רעשים" זאת כל הסיבה שהיא כאן. רגב בלי "רעשים" זה מה שמקבלים במשרד התחבורה: כישלון מהדהד, יקר, אסטרטגי ואולי אפילו פלילי. ה"רעשים" הם רכיב אינטגרלי במסגרת תפקידה במערך השלטוני, שהשכיל לבנות אותה בתור גרסה ממשלתית של צדי צרפתי. הפקדת הטקס בידיה מבטיחה "רעשים" מכאן ועד 7 באוקטובר, ואולי גם אחריו. אתמול בחדשות קשת, למשל, ערד ניר ניהל דיון "בעד ונגד" בין אב שכול לראש עירייה. לפנינו עוד לפחות חודש וחצי כאלה. כל פרט שייחשף מתוך הליין-אפ ינותח ויבותר. הוויכוחים "האם צריך לשדר" (כאילו שמישהו לא ישדר) ימלאו את הדקות בין התדרוכים לפיהם נתניהו בעד הסכם לתדרוכים שיבהירו שהוא נגד.
לכן הסיפור הוא לא שרגב "מתעלמת מהרעשים", משום שהיא זאת שמחוללת ומפיקה אותם. והיא בעיקר יודעת, שאם הרחובות היו מוצפים ב"רעשים" מהסוג שמטריד את השלטון, הטקס היה נון-אישיו. כשרגב אומרת שהיא "מתעלמת מהרעשים" היא בעצם לועגת לשקט שבזכותו יש לה עדיין עבודה.
