ביום שישי, 6 באוקטובר, התכנסה משפחת שטיינברכר בביתה של האחות ימית בקיבוץ כפר עזה לארוחת חג. דורון (31) היא דודה במשרה מלאה. האחיינים שלה הם אהבותיה הגדולות והיא מבלה איתם בכל רגע פנוי, כך היה גם באותו ערב חג. מלבד היותה דודה אהובה, דורון היא גם אחות וטרינרית, והייתה מאוד מחוברת למרפאה שבה עבדה בניר עקיבא. מאז 7 באוקטובר סגר ד"ר איתי סבג את המרפאה – גם הוא מחכה שדורון תחזור.
שבעה באוקטובר
דורון נוהגת לקום בשבת בבוקר מוקדם ולרוץ מסביב לקיבוץ, גם אבא שלה, רוני, מקפיד בכל שבת בבוקר לצאת לרכיבה. "בשישי אצלי שניהם סיפרו שהם לא ילכו, לדורון לא היה כוח ואבא שלי אמר שהוא רוצה זמן איכות עם הנכדים. זה היה מוזר, לשניהם הכושר של שבת היה קודש הקודשים", מספרת ימית. "ב-6:36 כבר קמנו לתופת וכתבתי לדורון - 'אחות הכל בסדר?' היא ענתה לי: 'סיוט, מנסה לחזור לישון, אכלו את הראש.' כמובן שאלה 'איך הילדים?'
במהלך כל הבוקר דיברנו, אבא כתב שיש מחבלים ליד הבית ושמראים בטלוויזיה את השער האחורי של הקיבוץ. ב-10:38 היא לא ענתה לי יותר. ניסינו להתקשר אליה, התחלתי לעשות תהליכי פרידה ממנה עם עצמי, חשבתי שהיא נרצחה. לא הבנו שחוטפים אנשים לעזה. בראשון בערב הודיעו לנו שיש מהדור צעיר נרצחים, ניצולים, ואין את דורון. לא מוצאים אותה. ואני ניסיתי להבין, איך בן אדם הולך לאיבוד?”
מצבה בשבי
חפציה של דורון - הארנק, הטלפון, המחשב - לא נמצאו בחדרה לאחר המתקפה. הייתה גם ההקלטה ששלחה לחברותיה, בה שומעים אותה זועקת “תפסו אותי”. למרות זאת, חודשים ארוכים לא הייתה למשפחה ודאות על חטיפתה של דורון: "היא הוגדרה כנעדרת שבוע, ואז הפכה ל’ככל הנראה חטופה’. לא היו סרטונים שלה בטלגרם מהחטיפה או לאחר מכן וגם המשוחררות שחזרו לא ראו אותה. ביום ה-107 חמאס פירסם סרטון שלה, זה היה סימן החיים הראשון והאחרון שקיבלנו, ועם כמה שזה אבסורד זה מה שנתן לנו אוויר. רואים בעיניים שלה כמה קשה לה, היא חיוורת, רזה.
אני מודאגת. היא לא לוקחת את התרופה שהיא צריכה, אני לא יודעת אם פגעו בה מינית. לפעמים אני אומרת לעצמי הלוואי שחמאס יפרסם עוד סרטון, שתהיה לי הצצה לאיך היא נראית עכשיו. אני גם מפחדת שיעשו מבצע לחלץ אותה וייפצעו או יהרגו חיילים, אבל במקביל אני חולמת לקבל טלפון: 'תגיעו לתל השומר, דורון חולצה בלילה'".
רגעי המשבר
"בחודש יולי היינו אמורים לטוס בפעם הראשונה כל המשפחה עם כל הילדים לכבוד יום הנישואים של ההורים", מספרת ימית. "כל הזמן אמרנו - עד יולי היא בטוח תחזור. בסוף ביטלנו את המלון והטיסה. אלה הרגעים שאני חוטפת את הכאפה ומבינה - היא בעזה. אני יושבת ומסתכלת על השמים בבית שלי וחושבת - היא במנהרה? מה קורה איתה? אני יודעת שהאחות שישבתי איתה לארוחת ערב ב-6 באוקטובר היא לא האחות שאני אקבל בחזרה, וזה מרגיש שכל יום שהיא שם יהיה עוד שנה לשיקום".
נקודה נוספת שמקשה במיוחד על ימית היא השיח מול הילדים שמתגעגעים לדודה "דודו" שלהם: "כשדיברתי עם ליבי על מה זה עסקה היא שאלה מה אנחנו יכולים לתת להם? היא עשתה משא ומתן עם עצמה - 'אני לא רוצה שייקחו לי משהו מהבית שלי. אולי ניתן להם נשק? אבל לא, הם ירו עלינו. אז אולי נביא בובות לילדים והם יביאו לי את דודו?'"
העשייה למען החזרה
ימית מבינה ש-109 החטופים שנותרו לא יוכלו להיות מחולצים כולם במבצע הרואי, אלא רק בעסקה. היא מתאמצת להשאיר את אחותה בתודעה, מתראיינת, מדברת בעצרות ונפגשת עם אנשי מפתח: "יש שבועות שאני לא מתראיינת ואז אני באיזשהו מצפון שאני לא עושה מספיק, אבל אני יודעת שאם אשב באולפן או אגיע לכיכר זה לא יחזיר את דורון. כבר חזרו תוכניות הריאליטי, המנחים או המשתתפים עולים עם דסקית או סיכה וכך הם יוצאים ידי חובה. אני רוצה שהחיבוק הציבורי שהיה בהתחלה יחזור. דורון נחטפה מהמיטה שלה בפיג'מה. המדינה חייבת להחזיר אותה".
