יום אחד, החוקרים, ההיסטוריונים, מי שיפשפשו בכדי החרס ובכיסאות הפלסטיק המנותצים שיישארו מאיתנו, יצטרכו לבדוק גם את התופעה הזו: איך, בימי הכאוס והמלחמה, חוסר חמלה מהסוג הכי עצוב שיש התגורר לצד נדיבות וחסד מהסוג המרגש ביותר. והכל באותו עם ממש.
הנה הם, דלת מול דלת, או נפגשים במעלית עם שקית מטפטפת, דורס המפגינים מהצומת לצד מחלק הסנדוויצ'ים בעוטף; הטורף המנאץ מהטוויטר לצד מלאך הנתינה מהטיקטוק. אלה מושכים למטה ואלה למעלה. והכל באמוציות ובקיצונית שהולכות עד הקצה ואז לוקחות עוד צעד קדימה. ואיך את כל זה מיישבים? ואנה אנו באים?
ואחרי כל ההקדמה, הנה סיפור שבא ממחוזות עומק הלב. הכי עומק שיש. עד שאתה מביט, עם פני שלולית, ומשתאה. עד שזה נשמע דמיוני.
הכוונה לסרט ששודר בליל שבת ב"חדשות שישי" של כאן 11, ובמרכזו אלון מסיקה, שבנו אדיר וחבריו שבילו במסיבה בנובה ב-7 באוקטובר נרצחו כשניסו להציל חיים.
אלון הוא יהלומן. יום אחד פירסם פוסט: החייל הראשון שמציע נישואים ויוצר קשר, מקבל טבעת אירוסין עם יהלום במתנה. אדירי אוהב אותך לנצח, חתם את הפוסט.
והעם שלנו, כולם מתרגשים, כולם רוצים יהלומים. אז אחרי הראשון, השני פנה, והשלישי, והופ, הגענו ל-102. וכדי שזה יעבוד, תרומות התחילו לזרום מהעולם, כי הלו, מי זה המשוגע הזה מהמזרח התיכון שמחלק יהלומים, בואו נעזור לו. ובכלל כשיש תוכנית מרגשת כזו, היקום נרתם. וזה לא מוגבל בזמן, או שעד שתגמר המלחמה, אלון מבהיר. צריכים, תבואו.
והנה המצלמה מתמקדת עכשיו בעיניים של יולי, בת הזוג של אדיר. הדבר הכי קל שעשיתי בחיים, היא אומרת, היה להתאהב בו. רק שהאהבה שלהם נדדה לממד אחר, שבו אי-אפשר למסד קשר בטבעת על אצבע. או למסד בכלל. אדיר לא יוכל להקים בית בישראל, מסביר האב, אבל בזכותו יהיה פה דור חדש.
וזהו. את הפער שבין משפחת הצעיר שלא יוכל לממש את אהבתו לכדי בית לבין עומר, לוחם אחר שכן יוכל, הסרט של שירלי ברקוביץ ילווה. הוא יהיה עם עומר כשיקבל מאלון טבעת. וילווה אותו בסצנת הסיום כשישבור כוס בחופה, והאב יביט מהקהל עם דמעות בעיניים.
הוא יזגזג בין ההנצחה המרגשת להוא שאיננו לבין בני זוג שחייהם יחד מתחילים. ברקע, בהתאמה, צלילים מקפיצים ועצובים. בשמים, כמו בשיר ההוא, יהלומים.
איך אפשר ליישב מציאות שבתוכה, באותה תמונה, מתקיימים יחד אלה ואלה? איך אפשר להסביר לב שנפתח רחב כל כך? אולי בזה שהאדם, בניגוד למה שחשבנו, הוא החומר החזק בטבע. כן, אפילו יותר מיהלום.
בקטנה
כל סוף השבוע, בין "אולפן שישי" ל"חדשות סוף השבוע", הידהדו הקלטות ראש הממשלה מהפגישה עם שורדות השבי; ובעיקר הידהדה האמירה הצינית, חסרת האמפתיה, העיוורת לכאבי אלו שמולו: "ואני הייתי רוצה ללכת לאיטליה בקו ישר". אז כן, כדי להביא עסקה שתשחרר את החטופים ותוציא את העם שכאן לדרך חדשה, אפשר היה לצפות מההוא שלא שמר עלינו ב-7 באוקטובר, שיידע לרוץ לוושינגטון, לקהיר ולקטאר בקו ישר. עד שתהיה בשורה.
