הערב תיפתח בפריז האולימפיאדה השלישית של ליהיא בן דוד, אחרי ריו וטוקיו, והמקצוענים מהמרים שהפעם היא תעלה לפודיום, אבל "די, אל תפתחו למנחוס", החיוך שלה בוקע מרעמת התלתלים שכבר מתנוססת על אריזות הקורנפלקס מסדרת האלופים. עד שזה יקרה, בן דויד תניף את דגל המשלחת הישראלית בפתיחת המשחקים הפאראלימפיים בבירת צרפת.
בן דוד היא שחקנית כדורשער, משחק המיועד לעיוורים וללקויי ראייה. נבחרת הנשים בכדורשער היא אחת הנבחרות המעוטרות בענפי הכדור בישראל: בשש השנים האחרונות ישראל זכתה במדליית הארד באליפות העולם, ובאליפות אירופה קטפה שתי מדליות כסף ואחת ארד.
ליהיא בן דוד (28) מגבעתיים וגם אור, אחיה התאום, שהגיח כמה דקות לפניה, נולדו עם מחלה ניוונית שירשו מאביהם. "אנחנו ארבעה אחים והמחלה פסחה על שני הגדולים, אז אמא פחות חששה. נראה לי שבחדר הלידה, אמא הופתעה מזה שיצאו לה תאומים הרבה יותר ממה שהופתעה באיבחון המחלה".
קינאת באחייך הגדולים, ה"רגילים"?
"מעולם לא. יש לי אח ואחות שכל אחד מהם תותח בתחומו, ויש לי הורים מדהימים שחינכו את אור ואותי להיות כאלה. לכל אחד מארבעתנו יש מגבלה משלו ואמא תמיד אמרה 'אתם צריכים לקחת את הקושי שלכם ולהפוך אותו לחוזק שלכם'. אחי, שלא הסתדר עם מספרים בכלל, נכנס בהם ועשה תואר בהנדסה. אחותי, ששנאה את בית הספר, היא מורה לעיצוב ואומנות ומלמדת לבגרויות. אפשר לומר שהלכתי בדרכם. הפכתי את הלקות לחוזקה שלי, למשהו המיוחד שלי".
איך עשית את זה?
"נולדתי לתוך זה, אני לא מכירה מציאות אחרת, והעובדה ש'זה כבר היה בבית', אצל אבא, הקלה עלי. זה לא היה לי זר. למדתי בבית ספר 'רגיל', כמו שנהוג לומר, קיבלתי התאמות מסויימות, וכיוון שלא עשיתי מזה עניין גם החברים שלי לא ראו בי מקרה מיוחד. אחרי הבגרות יצאתי לשירות לאומי. בשנה הראשונה הייתי בגרעין למען הקהילה בבית שמש. במשמרת בוקר עברתי בין בתי הספר והגנים, יצאתי עם הילדים לטיולי שטח והסברתי להם על איכות הסביבה. אחר הצהריים עבדתי במועדונית של צרכים מיוחדים. בשנה השנייה הייתי בעמותת 'אתגרים' בבאר שבע כדי לעזור בהקמת נבחרת הכדורשער".
היא היתה בת 11 כשנכנסה לענף. "נסעתי לצפון, לקייטנה של לקויי ראייה, וגל חמרני, אחת מבנות הנבחרת, סיפרה לי על כדורשער ואמרה לי 'בואי, תנסי'. בהתחלה ממש לא התלהבתי, נראה לי שבאתי לאימון הראשון רק כדי שהיא תרד ממני, אבל התאהבתי. אור, אחי התאום, משחק בנבחרת הגברים של כדורשער, אבל לפאריז הם לא באו בגלל שלא עשו את הקריטריון. אולי באולימפיאדה הבאה".
כיום, כסטודנטית לתואר שני במדעי האימון בווינגייט, שעובדת כמאמנת השלוחה הבאר שבעית של כדורשער, בן דויד מספרת ש"הספורט תמיד זרם לי בדם. ניסיתי הרבה. סקי מים, סקי שלג, גלישה, כדורסל. יש משהו בערכי הספורט שמעצב אותך, הוא מתווה דרך ומחנך והופך אותך לאדם טוב יותר. אנחנו, שחקניות הנבחרת, גדלנו וחונכנו על ערכי הספורט, שגורם לך להוציא מעצמך את המקסימום בצורה הכי קיצונית שיש".
תפקידה בנבחרת נקרא כנף שמאל. "אני אחראית על ההתקפה וההצלות. אני המקבילה של אור, שהיא כנף ימין".
להבקיע גול על עיוור
"אני אור מזרחי, בת 31, מחולון", מזדהה בעלת השיער הוורוד, "ואני לבקנית. כך נולדתי וכמו אצל רוב הלבקנים זה מגיע עם לקות ראייה. כשנולדתי, אמא שלי ידעה מה זה לבקנות באופן מאוד כללי, היא ידעה שאלי לוזון חזק בה. כבר בגיל שלושה חודשים הרכבתי משקפיים. אמא נדדה בין רופאים ולקחה אותי למלא בדיקות, ואילולא עשתה את כל זה יכול להיות שעד עצם היום הזה הייתי מסתובבת עם משקפיים ונתקלת בקירות".
היא למדה בבתי ספר רגילים "בזכות חוק השילוב שמחייב את מערכת החינוך לייצר עבורנו את התנאים הדרושים כמו מורה תומכת, הגדלת האותיות או התאמות במבחנים מסויימים. במקביל, בשעות אחר הצהריים הייתי פעילה בחוגים של לקויי ראייה ועיוורים מכל הארץ, שהיו עבורי 'קבוצת השווים'. במקום ללכת לצופים הייתי ב'נוער יחד' עם חבר'ה כמוני. בחופשות ובחגים יצאנו לטיולים של לינה בשטח. מסגרת חברתית לכל דבר".
בגיל 12, הוזמנו חניכי התנועה לסופשבוע בבית חינוך עיוורים, "ושם הציגו לנו את כל ענפי הספורט התחרותיים לעיוורים ולקויי ראייה. יש לא מעט: ריצה, ג'ודו, שחייה, סוגי אתלטיקה שונים, אופני טנדם (רכיבה זוגית, הרואה יושב מקדימה ושניהם מפדלים ביחד) וכדורשער. עד אז לא ידעתי כלום על כדורשער והמשחק נראה לי מוזר. להבקיע גול על עיוור? כשנכנסתי לכדורשער גיליתי עד כמה הוא מעשיר לי את החיים. לחבר'ה רגילים יש בית ספר וחוג או שניים אחר הצהריים. אני, בזכות או בעקבות לקות הראייה שלי, הכרתי אנשים מכל הארץ ומכל העולם. זו הזדמנות, זה יתרון, זה רווח ענק", מעידה מזרחי, שבחרה להתנדב לצבא. "בשנה הראשונה הייתי בפיקוד מרכז בתפקיד פעילת חינוך, זה כמו מש"קית חינוך בלי קורס. בשנה השנייה הייתי בחדר כושר של בסיס מודיעיני קטן וחצי מסווג".
"כדורשער", היא מעבירה לי שיעור מזורז, "הומצא אחרי מלחמת העולם השנייה עבור ספורטאי שנפצע ואיבד את הראייה. בהתחלה, מטרת הספורט הזה היתה שיקומית, הכדור היה גדול יותר וכבד יותר ולכן המשחק היה הרבה יותר איטי. עם השנים הוא עבר עדכונים שהפכו אותו למשחק יותר מהיר ואטרקטיבי. פחות שיקומי ויותר תחרותי-מקצועני".
קבוצת כדורשער כוללת שש ספורטאיות, שלוש מהן על המגרש, מול שלוש השחקניות של הקבוצה היריבה. בכדור הכחול טמונים שני פעמונים, כדי שתנודותיו יגיעו לאוזניים, והמגרש מצוייד בסימונים בולטים כדי שירגישו אותו ברגליים. "כשאני רצה אחורה אני מרגישה את הקו שבזכותו אני יודעת להתמצא במרחב", מוסיפה מזרחי, "והמטרה היא לעצור את הכדור של הקבוצה השנייה ולהבקיע גול במשחק של 24 דקות".
הספורט הפאראלימפי מסווג את המתחרים לפי שלוש רמות נכות. "בי-1 הוא עיוור לגמרי או עם שרידי ראייה מינימליים. אני נושקת לבי-3. מה שאת תראי ממרחק 60 מטר אני אראה מ-6 מטרים. לפני אולימפיאדת ריו שינו את שיטת הבדיקה, וכיוון שאני מאוד גבולית נפסלתי. הוגדרתי כרואה טוב מדי ועולמי חרב עליי. במשך שנה שלמה לא נגעתי בכדור, אפילו לא נפגשתי עם הבנות, היה לי קשה מאוד לחזור למגרש. כשהצטרפתי לנבחרת הייתי עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, לא ידעתי מה יהיה גורלי. אחרי ארבע שנים הגשנו ערעור על הפסילה שלי בעקבות איזושהי הידרדרות טבעית מינורית, וזה היה מה שהחזיר אותי לקריטריונים של ההתאחדות העולמית לספורט עיוורים".
"היא מאורסת!" מגלות לי חברותיה.
"דרך אגב", היא מתעלמת מהן, "במגרש כולנו עם מגיני עיניים אטומים שנקראים משקפת. למען השוויון. כדי שכולנו נהיה עיוורות באותה המידה.
"בקרוב החתונה!" הן מריעות.
"לא כל כך בקרוב", היא מצחקקת, "באפריל. בעלי לעתיד, זגג במקצועו, רואה שש-שש. איך הוא יתקין זגוגיות בחלון אם לא יראה. והוא צעיר ממני, בן 25. היכרנו לפני הרבה מאוד שנים כאוהדים של כדורסל חולון. היינו חברים טובים ופתאום זה לקח אותנו למקום אחר. ברור שדיברנו על ילדים. לבקנות, למיטב ידיעתי, ניתנת לאיתור מוקדם, אבל לא כלולה בסל הבדיקות הרגיל. צריך לבקש שיחפשו אותה וצריכה להיות סיבה מוצדקת לבקשה ואני לא יודעת אם הבקשה שלי תאושר מפני שבמקרה שלי לא מדובר בתורשה. אין אף אחד במשפחה שהוא לבקן. כשנולדתי ככה, הייתי ההפתעה של העולם. רק אחרי שנולדתי הוריי נבדקו וגילו ששניהם נשאים של הגן. אחותי ובעלה עשו את הבדיקה וגילו שהוא לא נשא של הגן, אז אין חשש".
את חוששת?
"ממה? מזה שהילדים שלי יהיו לבקנים? אין לי שום בעיה עם זה. אני מאמינה שלא תמצאי על פני האדמה את הבנאדם האחד והיחיד שלא מתמודד עם שום קושי ושום בעיה. אין. כל אחד והתיק שלו. אז מי אני שאתלונן. התברכתי בשיער בלונדיני, בעיניים כחולות, באחלה חברות ואחלה מקצוע ואחלה אהבה. זו הגישה שלי. ככה בחרתי לראות את העולם. זאת אני, אלה הקלפים שקיבלתי ואיתם אני משחקת. עד כה אני מרגישה שדי ניצחתי".
"ששש, המנחוס", משתיקה אותה בן דויד.
כדורגל וכדורסל עם הבנים
רוני אוחיון (25) מבאר שבע, הסנטר של הנבחרת ("זה סוג של רכז, תפקידי להעביר את התקשורת על המגרש"), נולדה עם עיניים קטנות מהרגיל. "העיניים שלי נראו קצת יותר סיניות ולא נפקחו עד הסוף", היא מספרת. "אובחנתי בגיל חודשיים, ממש מוקדם, כשאמא שלי טענה שאני לא מזהה אותה. ניסטגמוס זה ריצוד לא רצוני של העיניים, ובנוסף יש לי קולובומה שפגעה בעצב הראייה. זו מוטציה גנטית שנוצרה כשההורים שלי יצרו אותי, זה לא משהו שניתן לאיתור מוקדם ואין לזה תרופה. יש לי שרידי ראייה, אני מוגדרת בין בי-1 לבי-2. זה אומר שאני לא 'לא רואה לחלוטין', אבל אני גם לא רואה כל כך טוב".
באיזה גיל הבנת את זה?
"מאז ומתמיד, אבל עד גיל חמש לא הבנתי שאני שונה. רק הבנתי שיש לי בעיניים משהו שלא מפריע לי בצורה מטורפת, אבל כן מקשה עליי קצת יותר. ככל שגדלתי הבנתי יותר. למדתי במסגרות רגילות ומעולם לא גרמו לי להרגיש חריגה. להיפך, הייתי יוצאת דופן מפני שבתור ילדה מאוד ספורטיבית שיחקתי כדורגל וכדורסל עם הבנים. לא ראיתי את הכדור, אבל כשחטפתי אותו בראש ידעתי מה לעשות איתו".
וזה עניין אותך יותר ממשחקים עם הבנות?
"כן, זה היה נורא כיף. עשיתי גם אתלטיקה קלה, הייתי בקפיצות רוחק וגובה, אבל ממשחקי הכדור אני הכי נהנית. נחשפתי לכדורשער בגיל שמונה. את השירות הלאומי שלי עשיתי בעמותת אתגרים שמטפלת באוכלוסיות שונות של צרכים מיוחדים. היה לי פרויקט של ארבעה חודשים: לקחתי קבוצה של נערות בסיכון שעברו תהליך של 12 מפגשים. עבדתי איתן דרך ספורט אתגרי. בנינו אומגה, טיפסנו על עצים".
כלב הנחייה שלה, לברדור מרשים העונה לשם רודי, הצטרף אליה בכיתה ט', "אחרי כמה פעמים של איבוד פוקוס בהליכה בחוץ. הוא חיזק לי את הביטחון ואני מתניידת באוטובוסים בשקט נפשי", מספרת אוחיון, סטודנטית לתזונה באוניברסיטה העברית ("בילדות קראתי ספרים על רפואה שריתקו אותי, אבל החלום להיות רופאה היה גדול מדי") המתגוררת בירושלים עם בן זוגה, סטודנט למדעי המדינה בספרות. "כן, הוא רואה", היא מקדימה תשובה לשאלה. "היום, רוב האנשים כבר מבינים שהמוגבלות היא לא האדם, אלא רק חלק ממנו. אומנם היא חלק בלתי נפרד ממני, אבל היא לא מפריעה לי לנהל את הבית ולנהל חיים זוגיים".
אולימפיאדת טוקיו, הן משחזרות, היתה חוויה מוזרה. "בנוסף ללחץ של התחרות את נלחצת מדי בוקר, בבדיקת הקורונה. שני פסים? נפסלת", מספרת אוחיון. "בחדר האוכל בא לך לדבר עם זה שיושב מולך, אבל את חייבת לצרוח בגלל שבאמצע השולחן תקוע מסך. והכי נורא זה לעלות למגרש ולשמוע את השקט. בגלל הקורונה לא היה קהל".
הפעם זה לא יקרה. אל על, המובילה הרשמית של המשלחת הפאראלימפית לפריז, הקימה את "נבחרת הדגל" – עשרות ישראלים (ביניהם פצועי עזה, שורדי נובה ומפונים) יוטסו לשם במימון מלא כדי להבטיח לכוחותינו תחושה ביתית בזירה הבינלאומית. "כל כך חשוב לנו לשמוע קהל מעודד", אומרת מזרחי, "באולימפיאדה של ה'רגילים' היו המונים עם דגלי פלסטין".
מה, אף אחת מכן לא מתלוננת על קיפוח? חוסר מודעות? אפליה?
"תמיד אפשר לשאוף ליותר", אומרת אוחיון, "אבל בשנים האחרונות כדורשער תופס תאוצה. מפעל הפיס ואל על שמים אותנו על המפה עם שלטי חוצות ופרסומות וזה מחלחל לתודעה. הוועד הפאראלימפי וההתאחדות נותנים לנו גב. והתחרויות שלנו יועברו בערוץ הספורט. הלוואי שנביא למדינה שלנו שמחה וגאווה".
smadarshirs@gmail.com
